ברצלונה-אמנות רחוב, ספרד
היתרונות של לטייל בלי מפה, בלי אפליקציית ניווט, לטעות ולתהות ברחובות זרים, הוכיחו את עצמו גם הפעם. בברצלונה, בירת מחוז קטלוניה בספרד, שמבחינתי היא בירת אמנות הרחוב של אירופה
למה? כי כל הסיפור של גרפיטי הוא קודם כל הומאז' לאמנות חתרנית, כזו שבה מרססים בהיחבא על קנבס שהוא קיר, את הרחשים הכי מבעבעים שאין להם ביטוי לגיטימי בשום מקום אחר.
גרפיטי בברצלונה
שהתחיל ממש בקטנה אחרי מותו של הדיקטטור פרנקו בשנות השבעים וכיום הוא כר נרחב ליצירתיות, במיוחד על גבם של מבנים ומפעלים שננטשו והם עומדים בקושי על תילם במצב מתפורר וחסר תועלת, שהוא אידאלי כמצע לזריעת מסרים שמתכתבים עם טרור, אלימות, גזענות וקיפוח חברתי
ואם כל זה לא מספיק-אז מתווספת לסצנה הכבדה הזו, התופעה המסוכנת של שנאת תיירים, שברצלונה היא אחד המוקדים שלה, לצד ערים כמו: רומא, ונציה, דוברובניק ועוד
מחירי הדירות בה האמירו לשחקים, כי המקומיים משכירים אותן לתיירים וגם ממירים עסקים בעלי אופי מקומי לרשתות בינלאומיות, כך שהעיר מאבדת מייחודיותה. וכדי לשפוך שמן למדורה רק היו חסרות ספינות הקרוזים, שמציפות את ברצלונה במאות אלפי תיירים, שמפרים את שלוות התושבים והם לא תורמים לכלכלת העיר בהיותם אורחים לרגע
איך שנאת תיירים באה לידי ביטוי כגרפיטי?
על קירות של חצר חברתית, אחת מתוך שתיים שנקלעתי אליהן במקרה נכתב:raval is not for sale-כאשר המסר המשתמע הוא-חלאס תיירים לנסות לקנות את הנשמה שלנו, או לחפש מציאות נדל"ן.
האמת היא שנכנסתי לחצר המרשימה הזו בטעות-כשסטיתי מרחוב סואן וראיתי סככה עם כיסאות ושולחנות והמון פריטים שנראו כמו גראג' סייל. לתומי חשבתי שזה מקום נחמד לשתות בו קפה, אבל שני הגברים שישבו בחצר לא זרקו לעברי אפילו פזילה של עניין בלהציע לי תפריט, או משקה
סקרתי את המקום בעניין וראיתי בו גינת צמחי תבלין וירקות מצד אחד ובצד השני שלה ישבה ערימת כסאות, גלגלי אופניים, צעצועים ורהיטים יד רביעית. כל הבליל הזה היה למרגלות ציורי ענק וכיתובים צעקניים
רובם נכתבו בספרדית, אבל הבנתי שמדובר פה בזעקה, שהיא אנטי תזה לסיפור של אמני גרפיטי טרנדיים, שמייצרים פוסטרים שהם קישוט בעל ערך אסתטי ואופנתי, כמגמה עירונית פורחת.
מה גיליתי בשיחה עם מקומי
התחוור לי שזוהי חצר קהילתית, שמיועדת לתושבי השכונה שרובם הם מהגרים קשי יום. הגבר שהציג את עצמו כקרלוס, אמר לי שהוא שתל את הגינה לרווחת החברים שלו, שסובלים כמותו מאפליה כמהגרים והרשויות מתייחסות אליהם כאל אזרחים סוג ד'
בחנתי שוב את הציורים מסביב וראיתי נערה סופקת את כפיה במעין תפילה, כשהפונט של האותיות שמתגמד בהדרגה, משתמש במילה אחת בלבד:terrorismo שהופכת ל-terror ונשארת לבסוף error, דהיינו טרור הוא טעות. ולבעלי הזיכרון הקצר, מדובר בין היתר בקיץ שבו השדרה הראשית של ברצלונה הפכה לזירה מדממת וצורחת בקולותיהם של עשרות פצועים והרוגים.
הכביסה שנתלתה על חבלים, הרגישה לי רגע כמו ברחובות פוליה, שטיילתי בה בקיץ רותח בדרום איטליה. לבנים, גופיות, בגדי עבודה, לא הריחו ממרכך מעודן אלא מדם, יזע ודמעות שהקיפו מכל עבר ציור של אישה ממוצא אפריקאי, ששפתיה פשוקות בשאלה שתלויה באוויר ובאחת מעיניה יש שני אישונים, שהם כנראה חלק מהחותמת מה שנקרא התג של האמן
אותו קרלוס, ותאמינו לי שאין לי מושג איך תקשרתי איתו, בספרדית בסיסית שרכשתי בשנות העשרים שלי כשרקדתי פלמנקו, ממש ציווה עלי לפקוד חצר חברתית נוספת. אחרי שהבין שאני עיתונאית, הוא הציע לי ספל קפה שחור על חשבון הבית, אבל חששתי להסתבך בפוליטיקה פנימית, שבמילא לא אבין
"את חייבת ללכת לאגורה חואן אנדרס, כי שם היה רצח", זרק לי משפט דרמטי וקצת מלחיץ. מיד התעשתי וחבשתי את הכובע של עיתונאית-חוקרת ובקשתי ממנו הסבר איך להגיע לזירת הפשע
אגורה חואן אנדרס:
חמש דקות מהחצר של קרלוס בשכונת ראבל, מצאתי גדר שעליה נכתב: "אגורה חואן אנדרס בניץ". נכנסתי לחנות מכולת ממול, כדי להרוות את צימאוני בפחית דיאט קולה ופגשתי שם דוברי ערבית ואפריקאית בניבים שונים
לא היה לי עם מי לנהל סמול טוק, כדי להבין לאן מועדות פני אז פשוט נכנסתי לאגורה הענקית. גבר חשדן קיבל את פני במשוא פנים. ממה שהצלחתי לקושש ממנו וגם מחומר שקראתי באנגלית הסתבר לי, שחואן אנדרס בניץ היה תושב השכונה, שניהל חנות בגדים
בחמישי באוקטובר 2013 שישה שוטרים התנפלו עליו והיכו אותו למוות. לדברי תושבי השכונה התירוץ היה סכסוך בינו לבין שכנה, אבל האמת היא שהמכות רצח היו פורקן להומופוביה, כי בניץ ייסד את האגודה הקטלונית של להט"בים. בעקבות סולידריות לוקאלית ודרישה לצדק, חלק מהשוטרים שהיו שותפים לבליץ הזה עדיין מרצים את עונשם בכלא
עכשיו היה לי יותר ברור למה על הקירות מסביבי, מצאתי גרפיטי עם צמדי מילים כמו:ravel-rebal או צדק חברתי-justicia social
גם בחצר הזו היו שני גברים, ששיחקו בפינג-פונג, שזו כבר סיבה טובה מבחינתי למה הגעתי עד הלום, כי אחד מתחביבי הוא טניס שולחן. אני האישה היחידה בקבוצת שחקנים, על טהרת גברים למודי חבטות ובעלי כושר מרשים, בשנות העשרים עד שבעים פלוס ואני מציינת את האנקדוטה הזו, כי יש לה רציונל בהמשך העלילה.
שחקן מרכזי בסצנה:
הוא המרכז לאמנות עכשווית של העיר שלמשל בשנת 2008 הזמין את האמן הידוע Blu, שחי בבולוניה כדי שיצייר על קיר שאי אפשר להתעלם ממנו. לווייתן ענק, שממש לא קשור לעניינים אקולוגיים של שימור זן בסכנת הכחדה, אלא כסמל זועק לשחיתות פוליטית בממסד.
המרכז המעניין הזה גם מציע קירות לסטודנטים מדיסיפלינות שונות, כדי להתאמן על ציורי גרפיטי ולא פחות חשוב; יוזם פעילויות מעניינות כמו סיורים מודרכים, פרנזטציות וסדנאות כשגולת הכותרת הם פסטיבלי גרפיטי, ששמו את העיר על המפה הבינלאומית בתחום.
כמו במרסיי-בכתבה שפה, מסתבר שבברצלונה מקובל שבעלי עסקים מזמינים ציור גרפיטי, כדי להגן על החזיתות מפני שרבוטים חובננים וטאגרים למינהם שמתייגים חותמות.
איפה עוד יש סצנת גרפיטי מעניינת בברצלונה?
בדרך כלל הגרפיטי נכתב בספרדית כי הוא מדבר לעם, לא לתיירים. כמו למשל ליד כיכר גלוריס קטלאן- גרפיטי שחור-לבן שבתרגום משמעו: "תפוס את השור בקרניו".
ברובע הגותי-שזו שכונה היסטורית בעיר התפתחה סצנה של ציורים על דלתות, תיבות דואר, שלטי רחוב. כאשר גולת הכותרת היא יצירה אייקונית שהיא מחווה לאמן הקטלוני: חואן מירו.
בדרך "להר היהודים"- לאורך הקיר המערבי של הפארק הסמוך, יש הרבה גרפיטי שעוזרים להסדיר את הנשימה שנקטעת בהעפלה להר.
פארק הסקטים-במקום שנקרא "גני שלושת הארובות", שטח שנחשב לגיטימי לגרפיטי ולכן הציורים בו מתחלפים כל הזמן, על הקנבס של רמפות קופצניות.
בשכונת סן. מרטין -בשנת 2014 ביום הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, נוצר פרויקט משותף של אמניות ובו הן התבקשו לצייר "מוראל" (ציור קיר), שממחיש את התמה המתעללת, שמן הסתם לא הייתה זוכה להיכנס בשערי מוזאונים שמרניים
