ליל הסדר בדברצן -הונגריה
אשתקד נחתתי בדברצן, כמה ימים לפני ליל הסדר. חשבתי לתת "ללילה הזה" להיות לא חמץ ולא מצא, סתם ערב. אבל כשקבלתי הצעה להצטרף לסעודה ולטקס החגיגי, כמובן שלא סרבתי. להרגיש מה זה לשמר חגים יהודים, כשאתה מוקף בגויים נראה לי אתגר שמעניין להתנסות בו. הסתבר לי שראשית ההתישבות היהודית היתה במאה השמונה עשרה. כ-20 אלף יהודים חיו בעיר והיו מעורים ומשמעותיים בתרומתם, עד שבשנת 1944 הנאצים הורו לרכזם בגטו. ממש פה, במקום שאוירת נכאים שורה, בשני גושי בנינים אילמים, פונו היהודים ברכבות משא לפתרון הסופי.
בעיר היו שני בתי כנסת, כאשר זה שנקרא אורתודוקסי נהרס במלחמת העולם השנייה, שופץ ושוקם בסיוע האיחוד האירופאי.
התרומות מימנו בין היתר את הקמת האנדרטה, שבה חקוקים שמותיהם של 6000 הנספים. ב-2005 הוקם בחצר מקווה שעדיין פעיל וקצביה כשרה, שהיום משמשת כמיני מוזאון.
ההגעה לרובע היהודי, הייתה מעבר חד מהרחובות המטופחים של מרכז העיר. נדמה היה שאפשר לשמוע רוחות רפאים שורקות בעיצומו של אביב פורח. על פינות משקופים זיהיתי מזוזות שנעקרו. ב-2015 נעשה סוג של צדק פואטי, בזכות ניצולי שואה שחיים בישראל. נחקק שלט על בית החרושת ללבנים, ממנו הם שולחו ברכבות בהמות, צאן לטבח.
בפגישה עם פרנסי הקהילה, הם נעצבו על העובדה, שהיא מתבגרת וחבריה מתמעטים, ועל כך שהחזון שהיא תהפך למרכז חינוכי ותרבותי, ליהודי מרכז ומזרח ארופה, נראה כעת כסוג של אפוקליפסה. כמו כן התוכנית להפוך את המקווה ליקב כשר, מתמהמהת. הם הדגישו בפני שהם מקדמים בשמחה תיירים מישראל שיתפללו בעברית בסעודות החגיגיות, בראש השנה ובפסח. נו אז יכולתי לסרב?
המדריכה ההונגריה שלי נורה אדרי-Nora Erdei, בקשה להתלוות אלי לסעודת החג וכמובן שהמארחים נעתרו בשמחה. הגענו בבגדי שבת ונורה, אף היתה נרגשת יותר ממני להזדמנות ראשונה בחייה, להיות מסובין בחג יציאת מצרים. שמרו לנו מקום ב"שולחן טוב", קרוב למנהל הסדר שהכריז על האורחת מיזרעאל. התרגשתי כשתורי הגיע להקריא קטע בהגדה. לידי ישבה קשישה מטופחת בת 90, שבנתה משפחה חדשה לאחר השואה והסתכלה עלי במבט מצועף.
האמת שלא יכולתי ממש לצלם, כי זה היה נחשב לחילול החג. המנות הוגשו על-ידי הנשים שבשלו אותן, לא מכוחותינו. הטעמים של המרור, החרוסת, המרק צח עם קניידלך, היו איך נגיד בעדינות, לא זה. המצות שנשלחו מישראל והביצים, היו קרש הצלה עבורי. על כל מכה שניתכה על אבותינו, שתיתי קצת יין ענבים מתוק. ששתי לפתוח את גרוני ולזמר "די דיינו", ודי לחכימא ברמיזא.
הרגשתי סוג של שליחות להיות כאן ועכשיו, למרות שידעתי שאולי קצת הגזמתי. כשהחביאו אצלי את האפיקומן, נראה היה שאני הקטינה שאמורה לגנוב אותו, ובכל זאת יש לי תפקיד. הערב עף במהירות וכשצעדנו ברחובות בדרך למלון שלי, היה קר למדי. ואולי כך הרגשתי בגלל הקלות הבלתי נסבלת של לשרוד כמיעוט, ש"בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו". וגם כי על המדרכות, היתה תזכורת. שלטי הנצחה בהונגרית עם שמות המגורשים ולאן נשלחו לפתרון הסופי.
לפרטים נוספים על הקהילה היהודית בדברצן:
אימייל-debrecenizsidosag@gmail.com
טלפון-+3652415861 אתר- www.dzsh.hu/zarandokut/en
