מגרשי הקורונה - פרק ראשון
מדי בוקר, כשהלילה הולך לישון וקרני השמש הראשונות מפציעות, הם מתחילים להרעיש. רעש חלש, שרק אוזניים דקות-דקות יכולות לשמוע ורק עיניים שיש להן הרבה דמיון, יכולות באמת לראות מה הם עושים. חמישה יצורים זעירים, שאפשר להחזיק את כולם, על שתי כפות ידיים פרושות. קוראים להם:#הקורנים
בעולם של הגדולים יש שיקראו להם גמדים, אבל זה בכלל לא השם שלהם. סביר להניח שהם ייעלבו, אם תקראו להם: "הי גמד". סביר מאוד שהם לא יענו לכם וייעלמו. בטח תשאלו איך אני יודעת עליהם את כל זה? אז אני אגלה לכם סוד; #הקורנים הם החברים הכי טובים שלי ורק להם אני מרשה להיכנס לחלומות שלי, ממש לפני שאני קמה. הם הפגישה הראשונה שלי מדי יום. כשאני פותחת את הדלת של המרפסת הפיצית שלי #הקורנים מחייכים אלי, כאילו כלום לא קרה ואני באמת מאמינה להם, שכלום לא קרה. לא נעים לי לספר לכם, כי עוד לא ממש הכרנו, אז נעים מאוד שמי קרן ובלילה אני חולמת חלומות מפחידים
החלומות שלי
אולי גם לכם זה קורה? זה תמיד אותו חלום שחוזר על עצמו. אני נמצאת בעיר זרה אבל מוכרת. כל הרחובות שלה ריקים, החנויות עם כל הדברים הטעימים והיפים סגורים עם מנעולים, אין תורים בכניסה למוזאונים בהם יש ציורים ופסלים חשובים ומאוד מאוד שקט. כאילו כל האנשים נעלמו. כאילו כל האנשים נסעו למקום רחוק והם לא יחזרו ממנו אף פעם. ופתאום משום מקום מגיע זמזום שמתגבר בהדרגה. נחיל של חיות עם שני ראשים, פה ענק וחמש רגליים, ממלא את הרחובות כמו שיטפון. כמו זרם חזק מאוד של מים שלוקח את כל מה שהוא פוגש בדרך. גם אותי, אני נרמסת תחת רגליהם של החיות האלו ולא מצליחה למצוא מסדרון אוויר כדי לנשום. אני מושיטה ידיים לעזרה, אבל אלפי יצורים עולים עלי. כל הגוף שלי מתמלא בחורים מהם יוצאים מים. לא נשאר לי אוויר בריאות. אני מתעוררת שטופה כולי בזיעה ולוקח לי זמן להבין שזה היה רק חלום
במרפסת הפיצית
כי עכשיו במרפסת הפיצית שלי הכל בהיר ויפה. השמיים כחולים, #הקורנים עומדים כאילו רק הרגע הם סיימו להתלבש והפרחים באדניות מלבבים בשמחה. מכה של ריח עדין כמו בושם, נכנס לנחירי מסלסלות של פרחים בצבע לבן, שבמרכז שלהם יש כפתור צהוב. לידם יש פרחים אדומים וגאים, שנהוג להביא במתנה בחג של עמים זרים, בארצות רחוקות. ויש לי עוד פרח אדום מסוג אחר, שאני לא מכירה ואין לי את מי לשאול איך קוראים לו
איך בכלל נפגשנו אני והקורנים
יום אחד כשהיה לי ממש עצוב ודיברתי עם הקירות בבית, אבל הם לא ידעו לענות לי נסעתי לטבע. הטבע הוא מקום שבו הכל מסביב ירוק כמו בציור, יש המון פרחים בכל הצבעים ופרפרים באים לנשק אותם; ציפורים מצייצות בכל מיני שפות; השמיים מחייכים והשמש מלטפת ועושה נעים בלב. הטבע הזה יכול להיות ביער, אחו, או שדה גדול, בעצם בהמון מקומות שבני אדם לא נגעו בהם. הכי אני אוהבת כשבטבע יש גם מים זורמים, שנשמעים כמו פעמונים שרוח מנדנדת מצד לצד. פכפוך, קוראים לצליל העדין הזה שבוקע ממעיין, או נחל
איפה זה טבע
אם יושבים על סלע ליד המים ועוצמים עיניים, שומעים נהדר את הפכפוך. לפעמים זה אפילו עושה חשק לעשות פיפי, אבל בטבע מותר להשקות עצים וצמחים במים שיוצאים לנו מהגוף. במקומות בהם הזרם של המים ממש חלש והם הולכים להם קצת הצידה, ליד כל מיני שיחים אני מחפשת פרסות קטנות. זה אומר שלפה מגיעים #קורנים
פרסות קטנות
פרסות קטנות, הרגליים של הסוסים הם הדרך של #הקורנים לסמן "אנחנו באזור". וזה גם אומר שבאזור יש סוסים פראיים, שדוהרים כשהרעמה העבה שעל העורף שלהם, מתבדרת כמו מניפת נוצות. צריך לכבד את הסוסים שדוהרים במהירות שמשיגה את הרוח, כי בחושים המיוחדים שלהם הם מרגישים דברים שאנחנו בני האדם, אף פעם לא נוכל
למה הקורנים מתחבאים
הסוסים הפראיים מריחים ורואים את #הקורנים ממרחק רב ואם קרון נקלע לצרה, הם יושיטו לו יד. בני האדם לעומת זאת מנסים לפגוע בהם. בני האדם פוחדים מכל מה שהם לא מכירים או לא מבינים; לכן #הקורנים מתחבאים מתחת לסלעים ממש גדולים וכבדים, שיש להם צורה מאוד מוזרה.
זה לא בדיוק סלעים, כי הם עשויים מחומר לא מוכר על פני כדור הארץ והמומחים חושבים שהאבנים האלו נפלו מכוכב לכת אחר. אני לא מתווכחת איתם. לא עם המומחים ולא עם אף בן אדם בעניין #הקורנים, כי ככה זה עם המבוגרים הם לא מאמינים. גם לא בקורנים
