בירת הפסטיבלים-ירושלים


ירושלים היא קצת חו"ל בעיקר אם אתה גר בפריפריה דהיינו ת"א. אבל כדי להעפיל אל היעד צריך להוכיח נחישות ודבקות במטרה, לאור ההחלטה הגאונית לסגור את נתיב התנועה העיקרי לשנתיים שיפוצים (המלצת הגעה אלטרנטיבית-בסוף הכתבה).

בשבועות האחרונים הייתי הרבה "על הקו" לירושליימה, כי כל שבוע עלה בחוצותיה פסטיבל ובטח גם ברגעים אלה ממש, יורד מסך היכן שהוא בעיר והוא עולה במקום אחר. ליקטתי עבורכם את הבציר כי מה שהיה הוא שיהיה, גם בשנה הבאה עלינו לטובה בירושלים הבירה

פסטיבל "בין שמיים לארץ"-צלמה גילי מצא

"בין שמיים לארץ"- פסטיבל מחול

הצצתי ונפגעתי מערב בכורות שעלה השבוע, אבל לפני שהספקתי לסכם הפסטיבל הסתיים. "בין שמיים לארץ" הוא בעיני הפסטיבל הכי אקטואלי ונוקב שיכול להיות, בימים בהם רוח שנאה בין עדתית מציתה צמתים ומכוניות. השנה הפסטיבל הזה שמדבר בשפת גוף עשירה, עמד בסימן הגירה ומי אנחנו אם לא בנים, נכדים ונינים של "עולים" מכל תפוצה אפשרית?.

בזכות המופע שראיתי שהיה "מעורב ירושלמי" של מחול אתני, וידאו-ארט, שירה, ארס פואטיקה ונגינה, הבנתי טוב יותר למה התכוונו מחוללי הערב. הרקדנים שהדגישו את מוצאם-מאתיופיה, תימן, מרוקו, אוקראינה ועוד תפוצות, היגרו גם מלוקשנים שחייבו אותם לשינוי מנטלי: מקיבוץ לעיר, מחרדיות לחילוניות, מישראל לחו"ל, מכל מה שדרש מהם להתגבר על געגוע, זיכרונות וללמוד שפה חדשה, כדי להרגיש שייך. מופע מומלץ לעקוב אחריו:"מאחיה, קבוצת תנועה עממית – דבקה" של גברים בשחור לבושים כמו חרדים, עם כאפיה זרוקה בנונשלנטיות על כתפיהם ועוד יציאות מקוריות בצעד תימני, חסידי ודבקה.

אתר הפסטיבל: www.docdance.com

"איור ומילים"-אאוטליין

"אאוטליין" הוא פסטיבל שמשלב בלעז: פואטיקה ואילוסטרציה ויש לו גם אחות תאומה, שגרה בתל-אביב ומייצרת את הבאזז השנתי שלה. הפסטיבל הזה שלקחו בו חלק מאיירים, אנימטורים, משוררים, ומספרי סיפורים נכח בעיר ב-13 חללי תצוגה שכללו מוזאונים, גלריות, מוסדות תרבות וברחובות העיר. שמחתי לגלות כמה מיקומים שיהיו נגישים למבקרים עד להודעה חדשה כמו חנות פופ-אפ, שבה ניתן לרכוש עבודות פרינט שעיצבו משתתפי הפסטיבל במקום שנקרא: "הפונדק" בכתובת: רחוב הסורג 1

חלונות בתי סיידוף, ברחוב יפו 155 גם הם חלק מפסטיבל "אאוטליין" שהסתיים. תערוכת רחוב שכוללת שלושה חלונות ראווה מסוגננים עם קשת שאשכרה מתכתבים עם היצירה האיקונית: "דירה להשכיר" של לאה גולדברג. גם פה, כמו בפסטיבל "בין שמיים לארץ" המוזכר לעיל עולה על הפרק השאלה של שוני תרבותי ובהקשר הלוקאלי, מי ירצה להשכיר דירה לחנות דמיונית בשם "ראסטה באסטה"? ועד כמה גזענות ודעות קדומות, יסכימו לגור בשכונה שחוגגת מאה שנה ובקרוב יבנה בה מגדל מגורים יוקרתי, נדל"ן מבוקש.

אתר הפסטיבל: www.outlinejerusalem.com

שוק מחנה יהודה- פסטיבל"מיפו עד אגריפס"

ממש ליד חלונות סיידוף מתחיל השוק הכי אותנטי בלי מרכאות. חוץ מהיותו לב הסצנה הקולינרית של ירושלים, הוא מסתמן כדבר הכי שווה לקונספט שמקובל בחו"ל: Dinner& show. שילוב כוחות בין שוק מחנה יהודה וקבוצת המחול ק.ט.מ.ו.ן הוליד את פסטיבל "מיפו עד אגריפס", שממש עולה על השולחנות במסעדות וברים כמופע מחול משולב בארוחה משובחת.

בתמונות:שוק מחנה יהודה-צלמה גילי מצא

שפים וכוריאוגרפים יצרו מופעים קאמריים, בעיקר דואטים שמתובלים בריחות שיוצאים מהתנור, הטאבון או הכירה החשמלית. העובדה שהמופעים הם בלב השוק וחלקם הם בחינם; מנגישה את האמנות האלוהית-המחול לקהל שלא יכול להרשות לעצמו לרכוש כרטיס, או לא יגיע ביוזמתו לבמת מחול מחויטת וממוסדת

נכחתי במופע פרומו לפסטיבל ב"בית אליאנס" המרהיב מסוף המאה ה-19, תכשיט ירושלמי שמהווה חממה ל-14 יוצרים בתחומים שונים.

המופע "כמו קמח ומים נפגשים", שיצרו שרון הללי אסא ואיימן ספייה, ישראלית ופלסטיני הוא מאסטר-פיס של לישת בצק מחומרי החיים, עם כל הרבדים והסאב-טכסט שעולים מהמפגש הזה, שבו השניים מרחפים-נוגעים-מתפלשים בקמח ומרימים את הקהל לגבהים של עונג צרוף.

לקינוח הפרומו לפסטיבל הזה שיקרה בפטמבר, ראינו בבר קטן בשם "דוויני", מופע משעשע שהוא פרודיה על פתיינית (מאת ניצן לדרמן ורעות שייבה), שהוא אינטראקטיבי והקהל לא נשאר אדיש גם לאביזרים שנשלפו על ידי הפרפורמרית החמושה במשקפי שמש ופיאה בלונדית, שעשתה פעלולי אקרובטיקה

אהבתי את הרעיון שמאחורי "מיפו עד אגריפס" של אמנות כמנוע לשינוי חברתי. אולי קצת נאיבי, אולי קצת יומרני, אבל מחול שמחבר בין טעמים ותרבויות ומתאפיין בנגישות סחבקית מעצם מיקומו בסצנה השוקקת בשוק, הוא אחלה. ממליצה לכם לבוא עם רעב אמנותי לפסטיבל המקורי הזה, בניהולו של הרקדן והכוריאוגרף אלעד שכטר. הלוקשנים: מסעדת "רחמו", "אטלייה" של טלי פרידמן, בר-גלריה "פרדי למון", בית הקפה power coffe works, מסעדת השף של אסף סרי ואורן אסידו "הדקל 3"

הפסטיבל יתקיים בין ה-1 לרביעי בספטמבר, בשוק מחנה יהודה

מוזמנים לרכוש כרטיסים באתר www.catamon.com

קולאז' של שוק מחנה יהודה, "בית אליאנס", מופעים במיקומים שונים בפסטיבל-צלמה גילי מצא

מתחיל השבוע-פסטיבל הקולנוע בירושלים

הוזמנתי להקרנת פריוויו מהבציר שיוקרן החל מהשבוע, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים. זה היה יום עבודה אינטנסיבי שכלל מנעד רגשות לנוכח סרטים שנתנו לי בוקס בבטן, הורידו דמעה או לחלוחית, השכילו ללמד כמו שקולנוע משובח יודע להיות. צפינו בשלושה סרטים באורך מלא: בין 85-140 דקות עם הפסקות תדלוק בינהן שהיו גם זמן לשיח פורה במסדרונות הסינמטק בין מבקרי קולנוע, סינמטורים, בלוגרים מהקליקה התרבותית ופוטופילמים אנונימיים מכורים.

בקטגוריית "מאסטרים”-ראיתי את "חיים כפולים"

מוציא לאור וסופר ותיק מתמודדים עם שחיקה אישית ומקצועית בבועה האליטיסטית שהם חיים בה. הרובד המשמעותי של הסרט הוא עיסוק בעתידם של ספרים, בעולם דיגיטלי עתיר בלוגרים ועל סכנת הכחדת הנייר לשימושיו הספרותיים והעיתונאיים. הסרט בכיכובם של ז'ולייט בינוש וג'יום קאנה, הוא אקטואלי לכל מי שמחזיק עט או עכבר בידיו ומפרסם מאמרים, פוסטים, סיפורים קצרים או נובלות וחווה את השינוי המטלטל של המדיה.

"חיים כפולים" הוא גם סרט צרפתי למהדרי, שבו כולם מנהלים רומן עם כולם, כך שהוא מורכב ממשולשים ופירמידות של בגידות ופתיחות אינטלקטואלית מרובת דיאלוגים שנונים ושיחות סלון, שלעתים הלכתי בהן לאיבוד. סרט שבו אתה מבין טוב יותר את האי רלוונטיות שלך אם אתה בגיל העמידה שהוא בעצם יותר ישיבה על הספסל, אחרי בעיטת עונשין.

בקטגוריית "ברוח החופש"-ראיתי את "משפחת חצות"

היצירה התיעודית הזו מכניסה את הצופה לאמבולנס פרטי, שמציל את חייהם של תושבי מקסיקו-סיטי, עיר שחיים בה כ-9 מליון איש ולרשותם עומדים רק כ-45 אמבולנסים."משפחת חצות" הוא אספקלריה נוקבת על עיר מוכת עוני, אלימות, שחיתות משטרתית בה המצילים הם גם הקורבנות.

משפחת אוצ'ואה-אב ושני בניו נשארים בסופו של יום עם אמבולנס שנראה כמו זירת פשע מדממת והם ישנים על האלונקות שבתוכו, או על שק שינה במדרכה, כי הפצועים ובני משפחותיהם סרבו לשלם להם עבור הקריאה, הטיפול, ההסעה לבית החולים. מחריד לראות איך בדרכם להציל חיים, הם מנהלים קרב צופרים על מדרכות, מול אמבולנסים פרטיים אחרים כדי להיות הראשונים שיגיעו לסייע לתינוק מחוסר הכרה, נערה עם אף שבור, משהי שנפלה/קפצה אל מותה; שהם התקווה שלהם לסיים את היום עם כסף למנה חמה, מקלחת ומיטה במוטל. עצוב, עצוב.

בקטגוריית "סינמאניה"-ראיתי את "הנוסע השמיני, מקורות"

אני ממש לא חובבת את הז'אנר של מד"ב ולא אכפת לי אם זו קלאסיקה, כאשר מהמסך יוצאים יצורים שהופכים לי את הקרביים, בסצנות חייזריות שעלולות להתגלם כסיוטים שלי; אבל ההבטחה בתוכנייה הייתה לסרט שהוא על מאחורי הקלעים של "הנוסע השמיני" ואכן הדוקומנטריסט אלכסנדר פיליפ ,הצליח לעשות סרט כלבבי. כזה שמתכתב עם תולדות האמנות; ממקדש דלפי ביוון ועד ציוריו של פרנסיס בייקון ושופך אור על סיעור המוחות הקדחתני של ליגת המקצוענים, שהצליחו להפיק את הסצנה האיקונית של מפלצת שבוקעת מהחזה ואין דרך להשמיד אותה. גם הפלשבקים החוזרים ונשנים פה לא קלים לעיכול, אבל זהו סרט חובה לסטודנטים לקולנוע ולסקרני דוקו.

פסטיבל הקולנוע בירושלים:בין 25 ליולי ועד 4 באוגוסט

לעיון בתוכניית הפסטיבל: https://www.jff.org.il/he/27613

תערוכה וטיול בעקבות תכשיטים

התכשיטים מהאוסף של עפרה חזה ז"ל יצאו מהארון והם מוצגים לראשונה ב"מוזאון האסלאם" בירושלים. תכשיטים שהם "ואן פיס", שנעשו במיוחד עבור הזמרת על ידי האמן-צורף; בן ציון דוד. במחרוזת הזו של מגוון תכשיטים שעשויים ממתכות עדינות, רקע האמן הומאז' לתכשיטנות תימנית מסורתית והוא מספק הצצה מסקרנת גם לטעם אישי תיאטרלי של דיווה.

עוד בתערוכה: עבודות צורפות המיוחסות לשלוש הדתות המונותאיסטיות שנועדו לצורכי פולחן או לשימוש טקסי וצורפות בת זמננו. 45 צורפים ישראלים יצרו בהשראת אוסף הצורפות האסלאמי של המוזיאון תכשיטים עם נצנוץ מקורי, שחבל שאין דרך לרכוש רפליקות שלהם במקום בחנות מוזאון, שהיא לעיתים המקום שבו אני הכי אוהבת לבלות תחת קורת גג מוזיאלית.

בהשראת כל היופי הדקורטיבי הזה יזמה מורת הדרך אסתר סעד סיורים להכרת פנינות ארכיטקטוניות, דהיינו תכשיטים שהם תצוגת הקבע של חזות העיר כמו: מגרש הרוסים, בית החולים האיטלקי, קתדרלת סנט ג'ורג' האנגליקנית, המבנה הצרפתי של נוטרדם, אוגוסטה ויקטוריה הגרמנית, הכנסייה הסקוטית ועוד.

בסיור טעימות שהצטרפתי אליו, סעד הציגה בפנינו מקום שהוא לא נגיש לתייר המזדמן ויש בו חדר אוצרות, בשווי שלא יסולא בפז. בלב הרובע הנוצרי יושבת הקסטודיה טרה סנטה דהיינו "משמרת ארץ הקודש", מקום שבו חיים נזירים פרנציסקנים ומתקיימים בו חיי תרבות ערים, שקודש הקודשים שלהם הוא חדר אם הפנינה. דלת סתמית נפתחת לרצפה מצדפת פנינים, מראות ותקרה שמזכירה אולם נשפים בארמון אירופאי; כאן שמורים חפצי קודש ואמנות יקרי ערך, שנשלחו לירושלים ע"י האצולה האירופאית הקתולית במשך מאות שנים והם וואו אמיתי.

סיורים מודרכים בתערוכה "שפת התכשיט":ימי חמישי 6.6.19 – 26.9.19 | 17:00

התערוכה תמשך עד 16 בנובמבר

אתר המוזאון-http://www.islamicart.co.il/

המלצת הגעה בלי פוליסת נסיעות

בעומק של מאות מטרים-נכרתה במשך כמה שנים מנהרה שנראית לקוחה מהסרט "הנוסע השמיני". אני מדברת על תחנת יצחק נבון-בירושלים שלקח לי להגיע אליה 50 דקות ממסוף ארלוזורוב בת"א. ולא-אף אחד לא סלל לכבודי את הדרך, או דאג לתאם עם נהג הקטר שינשוף מהר וחזק יותר כדי שנגיע כמו שכתוב בלו"ז.

המסע הזה במנהרת הזמן, כלל עצירה בנתב"ג ועשר דקות המתנה להחלפת הרכבת לרציף ממול; הרכבת-חשמלית הראשונה בישראל, שממנה נראו הפקקים לירושלים כמו מכת ארבה, שלא כתובה בשום מדריך לתחבורה שפויה. מי היה מאמין שלוקח 20 דקות בלבד מנתב"ג עד לבנייני האומה בירושלים?.מי שהוא קלאוסטרופובי, כדאי שידע שהנסיעה הזו היא ברובה בתוך מנהרות ואחר-כך צריך לקחת ארבעה דרגנועים שהסוף שלהם הוא אי שם ברקיע התשיעי.

אמרו לי-שהיה לי מזל, שזמני רכבת ישראל הם על הפנים ומה שאני מתארת זו אוטופיה.

בסדרררר.....אם לא תנסו, איך תדעו? אומרת מי שמטיילת לבד-נהנית לבד

בדקו זמנים באתר תחנת הרכבת ע"ש נבון: https://www.rail.co.il/stations/jerusalem-navon

שרון הללי אסא ואיימן ספייה-פסטיבל "מיפו עד אגריפס" צלמה-גילי מצא

2תגובות

 כל הזכויות שמורות לגילי מצא ©

© Made by Gili Mazza