מטיילת לבד-חשבון נפש



זה תפס אותי כשהכי לא הייתי מוכנה. ישבתי על הבמה של פסטיבל, אחד היפים שראיתי בחיי. לא שאפשר היה לשבת על הבמה, אבל רציתי להרגיש הכל, הכי מקרוב. את דפיקות הרגליים והלב של הרקדנים, שהסתחררו בבגדים מסורתיים, כשברקע נישא ריח מדורות. חגיגת היום הכי ארוך בשנה, הלילה הכי קצר. יום קודם השתתפתי בטקס פגאני, שכלל שירה עתיקה וריקודי מעגל, שהתפצלו לעשרות וריאציות באחו מדורג בירוק-אזמרגד מכושף.

נהג שלא ידע מילה באנגלית, לקח אותי למחרת, לריביירה מפוארת, שבה נערך הפסטיבל. עשרות רקדני עם, פצחו בריקודים עם שמלות פסים שחגו סביבן כמו חופת מצנח. זיהיתי פולקה, מזורקה, ריקוד גאורגי וקוזאקי ראוותני ועוד. בזווית אלכסונית קלטתי גבר, עם תווי פנים מחודדים וגזרה אתלטית. נדמה היה לי שהוא מסתכל עלי, אז חייכתי מבעד למשקפי שמש מזוגגות. אולי גם הוא חייך, כי השמיים להטו באדמומיות של שקיעה מזרח ארופאית ורסיסי אושר חולקו בחינם.

פתאום ירדה לי דמעה, שהפכה להתעטשות נוזלת. פתאום הרגשתי שחסר לי משהו. יד נשלחה בהסח דעת ונגעה לי בכתף. הסתובבתי במהירות, זו היתה אישה עם מטפחת על השיער שעטפה פנים קשות. לא זו היד שרציתי שתמצא אותי. זוגות חטובים מחובקים, הורים צעירים לילדים עם שיער זהוב ופה מתקתק, קבוצת נערות מצחקקות, חבורת גברים על אופניים ספורטיביות, כולם חלפו לנגד עיני. הייתי עסוקה לצלם אותם. לקחת בלי רשות, משהו ששייך להם ולחלקיק שברירי, ניכסתי לעצמי.

אבל כשהמצלמה שלי התעייפה, וישבתי על הבמה, בלי לרדוף אחרי דימויים פוטוגניים, הרגשתי. את מה שהכי חסר לי, וכמה מאמץ אני משקיעה כדי לשכוח. התקרבתי אליו בעדינות, תוך כדי שאני עושה מעגל גדול, סביב הצופים במופע. לא חשבתי יותר מדי, זכרתי שאני צריכה להגן על עצמי. ראיתי את הצדודית שלו עם שקעים עמוקים. הוא נראה קשוח, הוא נראה בעבודה. מאבטח של הארוע, או אחראי לוגסטיקה, כי כל רגע משהו אחר בחולצה שחורה ניגש לדבר איתו. נמנעתי מליצור איתו קשר עין, למרות שראיתי שהוא מסתכל עלי.

ידעתי, שלא רציתי אותו ספציפית, כמו שלא את הגבר ביכטה צ'כית, בנמל יווני, בערב שבת סגרירי. אלא את השותף הסמוי שלי, שעד כה לא הגיח בחיי. כזה שמתלהב מהכל. שרוצה לצלם ה-כל. שמוכן ללכת קילומטרים עם תרמיל גב מזיע, רק כדי להגיע למפל, מערה, סמטה שמתחבא בה משהו מיוחד. שלא יעשה פרצוף על אופרה כזחית, מרוץ סוסים בשמש קופחת, אמן שמצייר בבהונות עם שפופרות חלולות, מוזאון שחונט פירות הדר מקומיים, הופעה של זמר בלדות קרואטי, שוק סמרטוטים שכל הסחורה שלו גנובה, חמאם שבו יוונים שרים בקול צרוד, שירי מלחמה ואהבה. ואני לא מבינה אף מילה, אבל אני מרגישה כל תו. מרגישה....

ובגלל שהסנסורים שלי פתוחים לפעמים מדי, למדתי המון. להיות רומנטית עם עצמי, להיות מאושרת מהיופי שזכיתי לראות, גם כשאחרים מדלגים עליו. אז נכון שיש רגעים שכל האנרגיה פתאום מתמוססת לגעגוע בלתי מוסבר, אבל אני הולכת משם, וחוזרת לחושי.

וגיליתי שמטעויות למדתי, אביזרים שחסרו לי השלמתי. מטכנו-פובית הפכתי למשתמשת מאותגרת בהצלחה. למדתי להכין עונות שונות במזוודה, לא משנה מה כתוב בתחזית עם שמש ועננים. לשאול במלונות אם אפשר לשדרג, להשאר, בעקרון לא להתבייש לבקש שיהיה לי יותר נח וקל. להתמקח, לדבר בשפה גברית, כשמנסים לרמות אותי. לעלות על עקבים ושמלה מחמיאה, כשאני יודעת שזה קוד לבוש חיוני לבטחון שלי. לזכור את השלטים, הסימנים, הריחות ואבני הדרך, כדי לחזור על עקבותי בלי להתברבר. מה לעשות כשאני יושבת לבד במסעדה, כשאין לי פרטנר לרקוד איתו, כשנדמה לי שאני האורחת היחידה במלון, או בבקתה בקצה יער נטול פנסים. איך להתמודד עם זה שהחמצתי טיסה, איבדתי מעיל, אף אחד לא עונה לי כשרוצה עידוד מהארץ או מהמקום שצריכה להגיע אליו בחו"ל ועוד מצבים, שמחייבים אימפרוביזציה לוליינית.

והכי מאתגר , זה לרקום את הסיפור מראש ותוך כדי. לחבר ימים ללילות שנראים כמו חלום, כמו סרט שלוהקתי אליו בתפקיד הראשי. ואחרי הפיקים האלו לנחות פה, ללחות, למשימות שמחכות, לתשובות שמתמהמהות, לפחדים שיש לי מסתם שגרה.


 כל הזכויות שמורות לגילי מצא ©

© Made by Gili Mazza