גרפיטי בפלורנטין- מילים כדורבנות
כתבה וצלמה-גילי מצא
הכיתובים לתמונות בפוסט- הם אסוציאציות שלי "לשלטי חוצות"
באתי בלי מילים לסיור רווי בתמונות. הרבה בלוגרים, הרבה מצלמות, הרבה פנקסים ועטים חכמים, הרבה מהכל בשביל שישי, שרק מתחיל את הבוקר שלי עם פיהוק.
לפעמים להתחייב למישהו - לצורך העניין גיל דרורי (שיחד עם גלית קידר-היו מארגני הסיור וקבוצת הפייסבוק-"בלוגרים ישראלים שת"פ ומוטיבציה") כל מה שאני צריכה כדי להתניע את המוטיבציה וגם למצוא חנייה, ליד פחי זבל וקיר שבו כתוב "שיזדיינו הסיורים".
יכולתי לדמיין שזה הגבר העצבני שבלש עלי בעין סתומה מתוך חלון שבור, במבנה מוזנח עם שכנים דוברי ערבית, אמהרית, עברית שהתנחלו בו כברירת מחדל.
בדיוק מה שהרגשתי-שאני חייבת להזדיין - בסבלנות ובבקשה אל תיקחו את זה לכיוון הלא נכון. בסבלנות- מילה שיש בשורש שלה סבל שהוא גם יכול להיות סבל שסוחב על הגב, את המטען שהוא יכול לפרוק.
אז אתם מבינים כבר, שזה לא הולך להיות פוסט שיתאר את הסיור האינטנסיבי שהיה באדיבות חברת betelavivtours שמארגנת סיורים מדליקים, בסגנון ברלינאי שחוויתי לפני כמה שנים. https://www.betelavivtours.com/
אני סומכת על עמיתי החרוצים, שבלעו כל מילה שהמדריך הכריזמטי אמר, כשהוא נאלץ לגבור על סיורים מקבילים שרעמו בדציבלים לא סימפטיים. אבל ככה זה כשיהודי מגלה ביצת זהב ויש מלא תרנגולות שרוצות לדגור עליה.
כ-20 מדריכים מנסים לייצר קהל על הריבוע הצפוף של שכונת פלורנטין בתל-אביב, שסצנת הגרפיטי שלה הפכה לסוג של מוזאון פתוח לאמנים מקומיים ובינלאומיים, שמדברים עם קירות בשפה ייחודית ובלי צנזורה.
הרגשתי כאילו אני מטיילת בתוך מפה מקודדת בסימנים, שרק יודעי דבר יכולים לפענח. ראשי תיבות, כינויים, חתימות של אמנים שמתחבאים בתוך טפט צבעוני-פסיכדלי-רב-שכבתי, שצריך ארכאולוג שיפשט את התמונה, שפתאום תקבל מימד נוסף של שפה ונרטיב חוזר, בגוף הסיפור הענק.
מהר מאוד, הבנתי שלא אצליח לעמוד במשימת הקשבה, כתיבה וצילום בשמש החזקה והחלטתי להקשיב לרצון האמיתי שלי. לצלם בלי לחשוב, בלי לעשות גם וגם וגם ולקלוט רבע הסבר פה, חצי פריים שם. ורק בדיעבד כשהורדתי אותם למחשב קלטתי שלטי מילים, שבאו מהתת - מודע ובחרתי לתת להם עוד שיכבה-בדמות כיתובים מתחת לתמונות.
הלכתי לאיבוד במרחבי הסיור, מאתרת מדי פעם את האחרונים שרצו לעשות מינגלינג, כי סיורים של בלוגרים נועדו גם לדברים אחרים - דיבורים. אני השתדלתי למקד רק איבר אחד מול ההצפה הוויזואלית שמולי. העיניים שלי- שאחד האמנים השתמש בשבלונה שלהם והדביק במקומות שמחייבים להרים מבט, גם אם אתה במצב רוח של גובה העיניים ומטה.
העיניים הבוחנות הללו-לא סימטריות, לא באותו גוון וכמות ריסים, "התכתבו" עם פלסטרים, שהם אמירה של אמן אחר שהתלבש על קירות, עמודים, אלמנטים "שתפקידם" העירוני, הוא בטח לא מצע לדמיון או לאג'נדה חברתית, או פוליטית או "רק" משהו צנוע- לביטוי עצמי.
לא שמתי לב אליהם בהתחלה, לא הבנתי שהם סמלים שיש להם מה להגיד: כמו בחיים, פלסטרים יכולים להסוות חתיכת סיפור ברצועה גזורה מעל פצע פתוח, משהו שלא נראה טוב ואין כמו שכבת הדחקה מתחת למודעות מכאיבה בערנות רבה מדי.
ואם כבר להתפלסף אז עד הסוף-אולי זה מה שעושים חלק מאמני הרחוב הללו, שמרססים בחשכת הליל, בסתר, את מה שהם לא מסוגלים לומר באור יום -באופן חוקי.
ואולי זה אפילו ממכר, רווי אדרנלין "לגנוב" קירות, לקחת לך פיסת מקום בעולם ולראות אם תימחק או תשאיר חותם.
אם יכסו אותך בשכבה חדשה ותבליג -או תכתוב על זה פוסט בבלוג או בית מילולי כלשהוא ואולי תצא למלחמת טריטוריה, כיאה ללוחמי רחוב.
אני שואלת את עצמי הרבה- מה משחק השחמט של ווינרים?, מה הטקטיקות, וחכמת ההמונים, כריזמה ומרכיבי אישיות, שמצליחים לחדור תקרות של מוזאונים, שהם יכולים להיות לצורך העניין גם גוגל ורשתות חברתיות, שאם אני משווה אותם לגרפיטי-גם הם מדיום חינמי להמונים. שבו מיליוני צופים מוחאים לך כפיים ובשלב מסוים אולי יקנו את האמנות שלך, ירצו חלק מהיצירה והעולם הפרטי שלך, שהפך לפלטפורמה להשראה.
הבחירות שלי בצילומים מאוד מסויימים מהעשרות שצלמתי-הם לא מה שהייתי שמה בקריטריון של הכי יפים, צבעוניים, תוססים, מצחיקים, מיוחדים, נבעו מהלך הרוח הסתווי שאני שוכנת בו לאחרונה.
ולפעמים סטיקרים להבדיל מפלסטרים- יכולים להדביק לי איזה חיבור שחסר בלב. גם אם זה לשנייה, גם אם זה משהו שאולי לא אצליח לחווט במח, גם אם בסופו של דבר זה רק משפט תלוי על קיר, כמו משב רוח מצנן, שמזכיר לי לנשום ולהסתכל מסביב, על החיים והרווחים שבינהם.
רביעייה שכזו: אופניים, מכונית, יד וגרפיטון. למה? לא יודעת- גם זו תשובה.
בתום סיור של כשעתיים התכנסנו באברהם הוסטל בת"א, שנתן חסות לתחרות "פרס בלוג ישראל", שכללה הרצאות קצרות והכרזת הזוכים בקטגוריות השונות.
היה מעניין ולא הייתי במתח, כי לא הגשתי את עצמי למועמדות, בגלל שיחה עצמית ביקורתית ותהייה לאן אני הולכת מכאן; מה המסע האמיתי שלי, שדורש שאגייס את כל האומץ ולא אכנע לפחד, ששוטף אותי כמו זיעה קרה באמבטיה חמה.
אביתר גובר, הוא האיש בעל הידע והיוזמה לסיור הגרפיטי שקורה כמעט בכל ימות השבוע, גם בשפה האנגלית.
רצוי להתעדכן באתר של גובר מסיורי הגרפיטי ואחרים, או ליצור קשר בטלפון 052-6458779
מגיע גם קרדיט לקבוצת הפייסבוק של: בלוגרים ישראלים שת"פ תמיכה ומוטיבציה
למארח הארוע שהתקיים בחלל המיוחד של אברהם הוסטל תל-אביב
