מטיילת לבד ברוסיה-למתקדמים בלבד
חיפשתי מקום שלא יהיו בו הרבה ישראליים. יעד שעוד לא הייתי בו. רציתי לנוח, לבד. אני חייבת להיות כנה ולומר, שהצלחתי, אבל רק חלקית.
כמי שבעיצוב החדש של הבלוג שלה התחייבה קודם כל לעצמה, כלומר - ליהנות לבד, אני מודה שהיעד שבחרתי בו, לא היה פיס אוף קייק.
סוצ'י, שנחשבת לפנינת הריביירה המשופצת של רוסיה, התגלתה כמתאימה בעיקר למיטיבי ריצה. לכל השאר - בעיקר למי שלמדה ללכת ביעדים הרבה יותר ידידותיים למשתמש; שהתרגלה לדוברי אנגלית בקבלה של המלון; שטיילה במקומות שבהם תיירת שמסתובבת לבד לא נראית חשודה בעל כורחה; שביקרה בערים שבהן דולרים אמריקאיים זה לא כסף שכדאי להציג רק בבנק; במקומות שמדריך או נהג מקומי לא מנסה לגזור קופון יפה – סוצ'י תהיה טיול לא קל.
בסולם של אחד עד עשר, הצלחתי להתמודד בדירוג 8 עם האתגרים שעמדו בפני. כלי העבודה שלי היו הומור, פתיחות מחשבתית, ובטחון עצמי על סמך הידיעה שכל מה שקורה לי הוא דשן וקרקע פורייה לסיפורים שייכתבו, וככל שהחוויות יהיו יותר מאתגרות, כך יהיה לי יותר חומר טוב לבלוג ולשאר התבשילים שאני מרתיחה על אש קטנה.
רמז לבאות: הטיסה יצאה באיחור של חמש שעות; בקונקשן במוסקבה לא הייתה הכוונה באנגלית; המזוודה לא נחתה איתי; נהג מונית דיבר רוסית מעושנת בסיגריה זולה, ולקח ממני פי שלושה לעומת התעריף שבו חזרתי כדי להמריא בחזרה הביתה, מאותו טרמינל. וולקאם סוצ'י !!! העיר שאירחה את משחקי החורף האולימפיים הנוצצים במיוחד של שנת 2014, שהביאו לעיר השקעה מטורפת בתשתיות, לא מצליחה בהסבר פניך לתייר המערבי.
הכינותי מראש:
רובלים
ידעתי מראש, שאני צריכה להכין מזומן כדי להגיע משדה התעופה המרוחק ממרכז העיר סו'צי כחצי שעה עד שעה - תלוי בתנועה. אז הזמנתי רובלים, שמסומנים בטבלאות הבנקים באותיות RUB. גם הם כמעט לא חיכו לי בסניף בנק הפועלים בנתב"ג. כי מי ידע, שבשעה אחת אחרי חצות, טרמינל ז'ה טם נתב"ג נכנס לעוצר? אין יוצא ואין נכנס מבחינת המראות-נחיתות, וגם הצ'יינג נסגר והעובדים הולכים לנוח.
ואיפה הייתי אני? מטעמי חוסר יידע, התעכבתי בחובת הקניות, במה שנקרא בלעז "דיוטי פרי", למשל, בלחדד עפרון של "מאק" ולגלות שיש מבצע היסטרי על קרמים מיניאטוריים של "ניוואה", וגם על סט לעיניים של "לנקום" שכולל מסקרה, עפרון, מסיר איפור וקרם לחות, ושצריך לאטום אותם נגד סלקטורים חמדנים שסביר שיחרימו כל מה שנפחו יותר מ-100 מ"ל, בעת הקונקשן הצפוי לי במוסקבה.
ובכן, הזמנתי מראש עשרת אלפים רובל, לפי שער של 63 רובל לדולר, ובקשתי אותם גם בשטרות של מאות, למקרה שלא יהיה לאיזה מקומי "עודף" או שאטעה במתן שטר גדול מדי וטעותי לא תוחזר, כנהוג במדינות מסוימות. לפחות ההתחלה הייתה טובה, הרובלים האלה סידרו לי פינה בהמשך, כשאגיע.
אפליקציה
האמת שהתעצלתי להשתמש בגוגל טרסלייט, שהתברר לי שיש לו עדכון שנקרא: Conversation Mode , פיצ'ר שמאפשר לשמוע את התרגום של המלל.
אממה, ברוסיה לרוב הצעירים יש אפ שנקראת iTranslate והיא הפתיעה אותי, כאילו שצנחתי מכוכב אחר. האפליקציה תרגמה את השמע לטכסט, ומודה שחייכתי כמו ילדה, כשמשפטים ומילים שאמרתי באנגלית לסימן מיקרופון, רצו ברוסית וזכו בהנהון מבין (סוף סוף) מהמלצרית, מנהג המונית או מנהל הפאב שניסה להסביר לי איזו הופעה תהיה (או בוטלה) הערב, והמליץ לי על מועדון ריקודים, שהתגלה כמופע סטריפטיז, ולצערי לא של גברים.
איך להמריא
לא שמתי לב, כי מיהרתי לעוף מפה בגלל חג המצות, שאני קשורה אליו באופן סימבולי. ועל טעויות משלמים, בהחלט ואף כפול. גם במחיר וגם במשך הטיסה.
בחרתי לקנות את הטיסה והמלון באמצעות סוכנת נסיעות, לא הדגישה בפני את הפרט השולי, שהטיסה בחברת התעופה "אירופלוט", תימשך בין 8 ל-12 שעות, כולל חניית ביניים במוסקבה. ועל כל הטוב הזה שילמתי, תחזיקו חזק, 600 דולר, לכבוד הפסח - חג החירות הכלכלית.
רק בדיעבד התברר לי, שיש טיסות ישירות לסזוצ'י, בחצי המחיר וברבע הזמן. דהיינו שעתיים וחצי הישיר מתל אביב לסוצ'י בחברת "אורל איירליינס" הרוסית, או בדיל של "ישראייר", ויש עוד אופציות שהן רק בקיץ. אבל על החלטות נמהרות ומהירות משלמים ביוקר. תמיד.
איחור חצוף
ידעתי שמחכה לי לילה לבן, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא יהפוך לשחור. בעשר בלילה, אחרי תור של כמאה איש לתחקיר המתיש של "מי ארז, מישהו נתן לך משהו להעביר, איפה הייתה המזוודה", התברר לי שאין טיסה. זאת אומרת יש, אבל רק בעוד כחמש שעות, ואני יכולה לחזור הביתה למיטה שלי.
בנתב"ג לא היה עם מי לדבר מטעם חברת התעופה. הדלפקית הציעה לי לשוב הביתה לכמה שעות. בטח, יכולה, רק שזה ייקח זמן, יעלה מוניות ולישון כבר לא אצליח. המשימה הייתה למצוא כרית לצוואר, כזאת שלא תחנוק אותי בהיצמדות יתר, להשתמש במעיל הצמר כשמיכה, ולמצוא פינה לתנוחת עובר.
במבט ראשון, כל המרבצים שפוזרו בסיומת של מעבר B, נתפסו, אבל טוב שאני גמישה גם מחשבתית: מצאתי ספה בצבע צפרדע, במשחקיה שבה התרוצצו פעוטות מנוזלים, משועלים ובוכים. הרכבתי אטמי אוזניים וכאשר ספה נוספת התפנתה הוספתי אותה למבנה אווירודינאמי והצלחתי לנמנם, עד שאיזה תינוק החליט לדגדג אותי, אולי כדי לראות אם אני פסל כמו עץ הדקל הטרופי לידי.
בקונקשן במוסקבה
אמנם חיכתה דיילת שהאיצה למהר להגיע לטרנספר, שכבר התחיל לעשות צ'ק אין, אבל לא היה בדרך שום שלט באנגלית. את הטרולי עם הגלגלים לקחתי בשתי ידיים כדי להספיק לרוץ בין דלתות סגורות, שלא היה לי צל של מושג שהן מעברים לטרמינל הפנימי, ורק גברים עבי גבות שמצמצו לי, היו הרמז שאני בדרך לביקורת הדרכונים והבידוק הבטחוני. עד כדי כך הייתי מבועתת, שגם שכבר הגעתי לזנב של התור שבו עמדו ז'לובים בגובה ממוצע של שני מטרים, המשכתי לרוץ לתוך המטוס, עד שנחתתי בכיסא והידקתי חגורה, כדי לוודא שאף אחד לא יזיז אותי מפה.
איך לנחות
נחמד להגיע ליעד הסופי, אחרי 16 שעות מזמן היציאה מהבית, ולגלות שהמסוע סיים להסתובב ואני יכולה להמשיך לגלגל עיניים, כי המזוודה שלי, כבר לא תבוא.
למי פונים?
הייתה שם נציגה של חברת התעופה, שנתנה לי למלא שאלון מצויר ברוסית. בשאלון היו ציורים של סוגי מזוודות ושאר מנשאים, והייתי צריכה לכתוב צבעים, משקלים, ועוד הרבה פרטים שדרשו סבלנות. על השאלה מתי המזוודה תנחת, נאמר לי "בטיסה הבאה", דהיינו בעוד חמש שעות. ומתי אקבל אותה? "בערב".
שמחתי על הטרולי שלי, עם פתרונות לקור, פיג'מה ותיק קוסמטיקה. הלכתי לישון בידיעה שמקסימום למחרת אעשה שופינג ואקח קבלות, אבל לא היה צורך כי המזוודה נחתה בחדרי בחצות, עם מלא מדבקות וגם ספוגת מים עד לשד עצמותיה החורקות.
רק שתדעו: נהג המונית לקח ממני 1,500 רובלים והנסיעה ארכה כשעה, לעומת חצי שעה בחזור בלילה, במחיר של רק 500 רובל, בהזמנה דרך דלפק הקבלה במלון, שזו הדרך המומלצת להתניידות במוניות.
להתנייד ולחסוך
אז אני בסוצ'י: נתחיל בכלי התחבורה העיקרי בעיר - המיניבוס, וריאציה על מרשוטקה מגאורגיה השכנה, מונית שירות אקס-סובייטית. זה אומר שיש מעט חלונות, אבל אף אחד לא פותח אותם. יש מקומות ישיבה, אבל הם בדרך כלל מתמלאים במהירות, וזה לא מונע מהנהג להעמיס נוסעים עומדים שמחזיקים במתלים באופן נואש, כדי לא להיפצע בנסיעה עם ברקסים חורקים.
איך משלמים? בסוף החוויה לא מקבלים כרטיס. אם צריך לקבל עודף - הנהג ירטון וייתן מתוך קופסת נעליים או מתקן לסכו"ם שמחולק לתאים, לעתים בתוספת עצבים שהוא פורק בסימפטיות ברורה.
תפנימו: להבדיל מהליברליות בקו 4 ברחוב בן יהודה בת"א, פה הנוסעים לא מעבירים את דמי הנסיעה מהאחד לשני עד שהוא מגיע לנהג. ברוסיה צריך להתמודד לבד עם כל מטלה. גם תשלום לנהג בתוך מיניבוס מתנדנד.
עוד ראוי לציין, שלנהגים בסוצ'י אין דין ואין דיין. יש להם מסלול נסיעה, אבל לעתים הוא רק בגדר המלצה והם יחלפו בלי למצמץ על פני תחנות, שבהם קשישות זועקות געוואלד. בנסיעה שלקחתי ממרכז סוצ'י לפארק האולימפי, הנהג פשוט עצר באמצע הדרך כדי לעשות סידורים. הוא חזר כעבור 8 דקות, עם חבילה ביד ושיירי ארוחה שנתלו על קצוות שפתיו היבשות.
היתרון
נסיעה באוטובוס עולה 25 רובל לעומת לפחות פי ארבע ברכבת, או בתעריף קבוע של 300 רובל למונית באזור "רוזה חוטור", אלא אם מתמקחים כמוני, באמצעות שרבוב המחיר במחשבון של הנייד.
רכבות
שכאן מכונות "אלקטריק", משום מה. לרגע דמיינתי, שאלו קרונות חשמליים, ממונעים על-ידי רובוטיקה מתקדמת, לא מאויישת, או לחלופין קרונות משא מהמאה הקודמת, שלפעמים גם נותנות טרמפ למחצבים מהרי אורל.
לתחנת הרכבת של סו'צי, שנמצאת במבנה היסטורי מרשים, כדאי להגיע עם דרכון ועם פתק ברוסית,
שבו כתוב בדיוק מהו היעד שלכם, כי לא משנה כמה טוב ניסיתי לחקות מבטא רוסי, קיבלתי "נייט", שזה ביג no, בהבנת הנאמר. היה לי גם מאוד מוזר, כשהתבקשתי לשלוף דרכון. מעניין האם עדיין יש "שעורקים למערב".
עוד התתברר, שהתחנה המיועדת שלי, קרסיאנה פוליאנה, היא בעצם רוזה-חוטור, נו באמת. מי יכולה לדעת?
טיפ לדרך: לעתים, בהבדל של שעה אחת במועד היציאה, תהיה גם ירידה משמעותית במחיר.
האם להזמין כרטיס באינטרנט? ובכן, למה לא? אם אתם שולטים ב"רוסקי", זה יכול לעבוד.
אגב, הנסיעה ברכבת מהירה משמעותית ושמות התחנות נשמעו כאילו יצאו מרומן של טולסטוי: קרסנודר, רוזה-חוטור, קרסיאנה פוליאנה, אדלר. כולן זוכות לתרגום באנגלית וגם לאזהרה ידידותית: "הנסיעה הסתיימה, הרכבת ממשיכה".
ומה אם לא משלמים?
היה מלחיץ למדי, כשהדלת ננעלה הרמטית ולא יכולתי לרכוש כרטיס מהכרטיסנית שעמדה ברציף, אחרי שהאיצה בי לעלות לרכבת, שהייתה אחת לפני האחרונה.
אז מה עשיתי? פניתי לשלושה שוטרים במדים שישבו שם, כי הרעיון להתפלח לרכבת רוסית,
נשמע לי כמו לסיים את הערב במרתף חקירות של גרסת המילניום ל-ק.ג.ב, בניצוחו של הקומיסר פוטין, שסתם שתדעו, אשתקד "ביקש" מהרב הראשי של סוצ'י להחזיר דרכון בחשד סביר לריגול.
אז ניסיתי עם השוטרים מילים כמו "טיקטה" ו"בילטה", וזכיתי בצחקוקים ובתנועת יד מבטלת, שהורתה לי לתפוס את מקומי בכיסא, שלא הבנתי באיזה קרון הוא, כי אין קשר בין אותיות ברוסית לאנגלית. לקחתי אוויר, התפללתי לישועה מבכירי הכנסייה הפרובוסלבית, ונישקתי את הקמע שלי -מדלייה עם דוב סיבירי, שקניתי ממי שנראה היה כשועל קרבות ותיק שאולי זכה באות מופת בקרבות סטלינגרד סטלינגרד וניצב עם מרכולתו בכניסה לתחנה.
וזה עזר, כי דקה לפני שהייתי צריכה לרדת ביעד, עלתה כרטיסנית, שאותה כמעט חיבקתי מרוב שמחה. כנראה, שהיא מעולם לא נתקלה בכזו התלהבות לשלם, כשהגשתי לה ביד רועדת את הסכום המדויק וחטפתי את הכרטיס, כדי להספיק לרדת, לפני שאשמע את ההכרזה המאיימת "הלו, תיירת, תעמדי בצד!".
שימו לב: יש רק 6 רכבות ביום הלוך ושוב בין סוצ'י לקרסיאנה פוליאנה, כשההלוך לאתר סקי עד 17.30 והחזור ממנו עד 21:43.
רגלית
הכי בריא והכי קל, וזו גם הדרך הכי טובה, למי שאוהבת לגלות הפתעות. אלמלא נעלי הספורט השחוקות שלי, לא הייתי נתקלת בציורי גרפיטי של קבוצת אמנים מבלרוסיה #youfeelmyskill, שמצאתי פורטרטים מונו-כרומיים שלהם בשלהי פארקים, חניונים ציבוריים, בטיילת וברחובות שצילמתי כאן-לא הבנתי אם שתולים פה רמזים פוליטיים או מחאתיים ושאלתי מקומית יחידת סגולה שידעה אנגלית, שהסבירה לי שאלו הם כוכביי קולנוע מהעבר והעירייה אפשרה להם ליצור במקומות מוסכמים.
ממה להזהר
פעמיים באותו ערב, כשכבר הייתי עייפה ולכן טעיתי בדרך למלון, חוויתי ניסיון לעוקץ. שני בחורים, שנראו בגיל תיכון, פנו אלי באנגלית עם מילים אמינות כמו "יקרה" ו"גברת", והתעקשו לברר לאן אני צריכה להגיע.
כשהם לא הפסיקו להיצמד אלי, זעקתי "באבא" לעבר קשישה שעברה, שם קיצור לבבושקה, והיא אכן פרשה עלי את חסותה וגערה בשניים, שיסורו מדרכנו. למרות שהיא לא ידעה אנגלית, היא
הורתה לי איך לחזור על עקבותיי, אבל כמה דקות אחרי שנפרדתי ממנה נצמדו אליי שני עכבישים חדשים ושאלו בהתלהבות "טוריסט? "טוריסט?". מייד העברתי את תרמיל הגב להידוק בחזה ועברתי להליכת ריצה, והם איבדו אותי כשעליתי על מטרושקה, לא משנה לאן.
ועוד: לא מומלץ להוציא כסף בכספומטים. לעתים הם לא עובדים וגם יכול להיות שזה יגרור עקיצה בנוסח שתואר לעיל.
