גילי בגליל-אוכלת בוץ, מקשיבה לגשם
מזריקה מים
לא האמנתי על עצמי. שבת, שמונה אחרי זריחה ואני ערה. יש רק דבר אחד שמסוגל לגרום לי להעיף את הפוך, להתמתח כמו חתול ולצחצח שיניים. קוראים לזה תשוקה, קוראים לזה אהבה, קוראים לזה חירפון. במקרה הזה קראו לו רמזי בדראן.
פקח של רשות שמורות הטבע, שחיכה לי עם המפתח בגשר הנעול של שמורת עיון, שנקראת גם התנור. גשר שרק הצבא מורשה להיכנס אליו, אחרי שהיו בו כל מיני עניינים וליל גשרים מיתולוגי אחד.
העיון הזה, עלה על גדותיו וכל ארבעת המפלים שלו, נתנו מופע מרהיב. כבר סיפרתי לכם על זה-בלינק שפה-, וגם על יתר נהרות ומקורות הירדן, ששזפתי בהם את עיני, אבל לא סיפרתי לכם איך המים האלו ריפאו את הנשמה החרבה שלי.
הייתי בבצורת רגשית תקופה ארוכה. הרגשתי שת'אכלס היותי או אינני, לא ממש חשוב למשהו. ובנוסף היה לי מחסום כתיבה, שממש דכדך אותי.בתור מי שרגילה להקליד אלפי מילים בשבוע, פתאום לרדת לכמה פסקאות ביום, עשה לי נאחס בערך העצמי. כותבת- משמע אני קיימת, הוא חלק מהדיאלוג שלי עם העולם. ולשרבט קצת לפיד של צוקי, זה לא נחשב בעיני. ולא משנה כמה סדרתי לי לו"ז ערב קודם, כולל שעון מעורר להתכוונן לעבודה, ענן עכור של עייפות ישב עלי.
בגלל שקראתי על סופרים דגולים, שהיו גם הלכים מצטיינים, ניסיתי לשלב הליכות בים, כדי להגביר חומרים טובים במח. גם עשיתי שעורי פילאטיס, כדי להיות גמישה לכל מצב. זה עבד בערך לשעתיים שאחרי, אבל זה לא הספיק כמובן לעשייה משמעותית.
הסתבר לי שהכיוון הכללי היה טוב, אבל לא מדוייק. הים ששומר על סטטוס קוו של מראה אחיד, למעט השקיעות שמציירות בו תמונות מרהיבות, לא העיר את התרדמת שלי. לפעמים דשדשתי בחול ועדיין התחפרתי במחשבות השליליות שבאתי איתן, ובכלל לא הייתי פנויה לראות מסביבי. גם כשהגברתי את הקצב והדופק, הן לעיתים המשיכו לדבר איתי בשפתן המציקה.
ואז הגיעה ההזדמנות להצפין. ברדיו אמרו שתהיה סערה, חורף אמתי. אני אוהבת חורף כשהוא סוער במיוחד ובחו"ל. בתל אביב איכשהו לא מסתדר לי סוודרים ובגדים טרמיים. סוף סוף היה לי מה לעשות איתם ועם כפפות וכובע צמר. ששתי לקום בבוקר בצפון האמיתי נמרצת ולגלות זרימה עוצמתית. בלי לשים לב, יום רדף יום ושלווה ושמחה מלאו אותי.
התחלתי לישון טוב. התחלתי להספיק הרבה. פתאום היה לי תאבון להתנסויות חדשות. פתאום השלתי בקלילות את הקילוגרמים שנוספו לי. ואין כידוע הרבה דברים שגורמים אושר לאישה, כמו מראה שאומרת: "רזית בייבי, את בדרך להיות חתיכה". לא כוסית, לא מהממת, לא אלופה, רק חתיכה אחת, בקטנה.
טביעות בוץ
השיא היה בדרך למפל האירוסים. ג'יפים חתכו אותנו והשפריצו מים מהאגמים הקטנים שניקוו בדרך. חברתי שהיא טיילת ללא חת, שמעמידה אוהל בכל מדבר אפשרי וגומעת עשרות ק"מ בהנף רגל, צווחה. ככל שהתקדמנו היא הביעה תרעומת כזו, שכל גושי הבוץ נראו לפתע כמו גבעות קרב.
החיוך לא ירד לי מהפרצוף, עד שהגענו לאגם שלא ברור איך אפשר לצלוח אותו. שם כמעט נשברתי ועשינו אחורה פנה. אבל בחור שכבר היה מהעבר השני, צעק:" תמשיכו, זה תכף". ובאמת היה שווה את המאמץ. את המכנס שהבוץ התקשה עליו, את הגרביים הרטובות, עלים וענפים שהפכו לעיסה שנצמדה בעקשנות לנעליים.
ומכוון שהיו עוד ימים כאלו, זה חייב אותי טקס יומי. לחזור כל ערב לחדר ולשטוף שעה במקלחת את הנעליים, ואז לשייף את הרצפה שהגושים לא נמסו ממנה. עד שהשכלתי לקנות מברשת ליפה רצינית "במקס" האזורי, שזו חנות שווה, של מחיר לכל נפש. ואין לי ספק, שהבוץ של אדמת הגליל הדשנה, גירד ממני גם דברים בנפש שהיו חלודים
להקשיב לגשם
בכל מקום אני אוהבת לישון עם חלון או דלת פתוחה. אם אני מקבלת חדר נטול אופציה כזו, או לא מספיק מאורר אני לא מתאכסנת. רשת של חלון קיבוצי, הפרידה ביני לקונצרט קרשנדו ודו-רה-מי. בגלל שהצלילים היו מגוונים, הקשבתי להם בסקרנות. גם לטפטופים מהמרזב. גם לעלים שצנחו פה ושם. הסתכלתי על העצים שהתכנסו בתוך עצמם.
