גילי בגליל-בוקרים הם החולשה שלי
גיליתי אותה בערך לפני עשור בתור קוריוז, מחבר שגר ברמת הגולן. הוא בדיוק מכר את הסוס שהיה לו והתבאסתי קשות. הוא קנה לי את הספר "בוקרים הם החולשה שלי", שכתבה פאם יוסטון, עם הקדשה: "מקווה שיום אחד תפרסמי את הגרסה שלך". גם בגלל המחמאה, הספר הזה הפך לתנ"ך שלי, לאיך כותבים אהבה לטבע וליחסים עם המין השני.
שנים - עשר סיפורים על נשים המחפשות אהבה של גבר לויאלי ומתפשרות על אחד שקשה למסדו. גם אם הן לעתים נקלעות למערכות יחסים תלותיות, הן מנצחות ושורדות, פיזית ונפשית. יוסטון כותבת את עצמה לדעת מתוך הנופים של חייה: במערב קולורדו בגובה של 9,000 רגל.
למרגלותיה מרחבים פראיים עם נהרות גועשים, הרים מושלגים, יערות וערבות. התמלאתי הערצה כשגיליתי שיוסטון היא מדריכת שיט וציד ומטפסת הרים, מה שמסביר את יכולתה לתאר את הטבע באינטימיות מפעימה.
גם בספר השני שלה שתורגם לעברית: "ואלס עם חתולה", פגשתי את העוצמות האלו. כצלמת נופים בת שלושים ומשהו, רווקה, היא מתעדת הרפתקאות שחוותה, בין אם טיול בג'ונגל של האמזונס, או הפלגה בחופי פלורידה בזמן הוריקן. בכולם יש לה מטרה אחת: למצוא את עצמה ומקום שהיא תוכל לקרוא לו "בית".
ווי, כמה אני מתחברת בתור מי שמוצאת בית, דווקא במקומות בהם אני אורחת לרגע. כי בית זה הרי לא רק קירות, או רצפת עץ, סוגיה שעליה כתבתי פה-בפרק הקודם לא הקן, המבצר, המקום שבו כל הזיכרונות מגולמים בחפצים שהפכו לסך חייך. החלפתי פה שבעה בתים בחודש וחצי: מקיבוץ מעיין ברוך עברתי להגושרים, משם למושב בית הלל, לקיבוצים: שניר וגונן, משם למושב רמות נפתלי ועכשיו אני בקיבוץ דן.
אז כן, נשארו עוד כמה קיבוצים באזור, שלא הגעתי ללון בהם, אבל אני פתוחה לאצבע המקריות. ואיכשהוא הנופים של פאם יוסטון, גם האנושיים, גורמים לי להרגיש במרחבי המערב הפרוע.
מוזמנים לראות בוידאו פה-ביצועון עם אופיר ערן מרמות נפתלי
במיוחד כשאני עולה לרמת הגולן, שזה תאכל'ס מרעה ענק לבקר והמון סוסים, שלא שייכים לאף אחד. במסעדות ובבתי הקפה, נכנסים גברים עם מגפיים מלאות בבוץ מסיבי, לבושים במכנסי טיולים מרובי כיסים, פנים שזופות עם זיפים ופרצוף קשוח. בצמתים, כי אין פה רמזורים, אני נותנת זכות קדימה לטנדרים פתוחים מאחור, בהם כלבי צייד נובחים, גזרי עץ מגובבים להסקה, או הספקה אחרת.
רכבים צבאיים מזויינים, הם גם חלק מהנוף שמגודר בתיל שמזכיר שהגבולות פה ברורים. והמרחבים נטולי פקקים, בזמן שאני מקשיבה לגלגל"צ עם עדכוני קטסטרופות של עומסים. בלילות האפלים, אני פותחת וינקר של אורות גבוהים, מחשש לדרוס שועל, תן או חזיר בר וגם כדי לסמן למי שמגיח מולי בסיבוב מסוכן.
מדי פעם חולף קרוואן עם משפחה, שתופס את רוחב הכביש. מכוניות עם קרון נגרר שבתוכו סוס, הם מראה שכיח. לי זה מרחיב את הסמפונות, ורק חסרים לי קצת אינדיאנים לליהוק בסרט, שקפצתי לתוכו בלי לעבור אודישן, או לדבר עם הבמאי. מספיקה "קמרה" שנצמדת אלי והיתר כבר קורה בלייב.
כמו אתמול, שנהגתי מדן לרמת הגולן, 40 דקות בשנטי. במפל עיט עצרתי לצלם זרימה ומשום מקום הופיע גבר עם סנדלים, שהיה פעם קודקוד בתיירות האזורית. "איך זיהית אותי? ואיך בשניה שאני פה?", שאל אותי כאילו אני מכשפה. את הרכיבה הראשונה בחיי, עשיתי באמצעותו, ולמחרת הוא כבר לקח אותי לטיול שטח פראי וקצת לא אחראי. הוא ועוד שני מסוקסים, דהרו לפני והסוס שלי כחיית עדר, בעקבותיהם.
הבכיר בתיירות לא חשב שאני צריכה קסדה, או אולי רכיבה קצת יותר מתונה מצידם. קצווה משערותי הסתבכה בענף של עץ, ואלמלא שלפתי אותה במהירות, יכול להיות שהייתי מסיימת כמו הרקדנית האלמותית, איזדורה דנקן, שצעיף נכרך על צווארה כאשר נהגה במכונית נטולת גג.
עשר דקות אחרי המפגש הנוסטלגי, עצרתי לצלם שער מפורזל של חוות גמלא, שמתמחה באיסוף בקר. טנדר עם בוקר בשם יששכר יצא ממנה, התחלנו לדבר ויש מצב שאצטרף לחוויה.
של להשכים בשעה שראויה להתהפך במיטה ולצאת לשטח הקפוא על טנדר, או סוס. הבוקרים דוהרים, בידהם שוטים והם מדרבנים את הפרות שרועות באחו להתכנס לאזור מסויים. בפעם קודמת שעשיתי את הניסוי הקשוח, התלוו אלינו גם כלבי עבודה מיומנים.
היום מצאתי אופציה לא פחות מפתה בדמותם של יותם וכאמל, מקיבוץ גונן.
כאמל סקרן אותי בגלל הלוק שלו. בתל אביב אני לא פוגשת שפמים כאלו מסוגננים וסומרים.
שאלתי אותו אם הוא בארגון "השומר", והוא ענה: "אני דרוזי". "למה השפם הזה?", המשכתי בתחקיר. כאמל ענה בחיוך: "זה נחשב בעדה סטייל גברי". אז עד שאחליט אם כאמל או יששכר, יצאתי לרקוד עם סוס שלמד לרקוע פלמנקו ויש לו אחו-שילינג חוש קצב.
