גילי בגליל-מי-מו-נא! בקיבוץ
לפעמים...האשכנזים מקופחים
מי פה אשכנזי ולא רצה פעם לענטז ולאכול מופלטות? שיקו. בטח אחרי סדר מסודר עם גפילטע -פיש, קניידלעך במרק צח וחזרת על המצה. אמנם אני חצי ס"ט, אבל זה לא כולל שורשים מרוקאים, אז גם אני כבר כמה שנים רוצה שאיזו מימונה תזמין אותי. זה כמעט קרה ואפילו קניתי גלביה מפוארת עם רקמה, כשיצאתי עם מרוקאי אסלי, אבל נגמר ביננו דקה לפני הפסח, לצערה של הגלביה שנשארה בארון.
מימונה בקיבוץ
לנוכח הגדלת נוכחותם של יוצאי צפון אפריקה בקיבוצים שהופרטו, זו תופעה שכיחה לפחות עשור, שחוגגים מימונה בהפקות בחדר האוכל, או בבתים של חברי הקיבוץ. הדלת פתוחה לשולחן עם מופלטות, ספינג', קנקני תה וריקודי בטן. כששמעתי שקיבוץ "דפנה" מזמין לעשות קולולו, ברור שבאתי. רק מוקדם מדי, ז"א בשעה שנכתב בהזמנה, שהתפרסמה באפליקציה של GetOut, שהיא הדבר הכי רלוונטי למי שרוצה להתעדכן בפעילויות בכל תחום, בגליל העליון. בגלל שבזכותה מצאתי שלל ארועים, שמחתי לשתף פעולה , עם היזם שלה והתוצאה היא: בסוף עמוד הבית של "גילי בגליל", תגלו כמה מופעים,סדנאות, מסיבות ושלל אופציות יש באזור, בזמן הקרוב.
מופלטה אלטרנטיבית
לקח לי זמן למצוא את "הסדנא", למרות שההנחיה הייתה ליד הרפת. את הרפת של קיבוץ "דפנה" אני מכירה היטב, משעורי פילאטיס בסטודיו הצמוד אליה. הריח הדומיננטי שחדר לסטודיו "נועה", נטרל ריחות זיעה ובישם את השטח. בין סבך לקצת דשא, היו מרבצי ישיבה, מחצלות ושני דוכנים. אחד למופלטות שהוכנו במקום, השני למלבי של "מלביהו", היזם של החגיגה. השם האמתי שלו שמור במערכת.
קצת התפלאתי שבחור בן 26, אדון מלבי, אומר לי: "את מוכרת לי". מפה לשם, הוא למד ביסודי עם הבת שלי. אז כמו במקומות אחרים, מהרגע שזוהיתי כ"אמא של", קצת ירד לי החשק להיות בשטח. יצאתי להליכה סביב גדר המערכת של הקיבוץ וכשחזרתי, בדיוק התחילה בסדנא עם המלבי והמופלטות, הופעה של "איש התות האגדי". ככה הוא קורא לעצמו. ישראלי, שחי בברלין ומנגן בכלי ביזרי למדי. לידי אנשים שאלו בלחש, מה הקשר בין מוסיקת טראנס לזמירות מרוקאיות? והתשובה האילמת היתה, שאין.
חידון קולולו
זרמתי עם המימונה האלטרנטיבית הזו, כי איש התות האגדי, הפליא לנגן בדיג'ירידו. וריאציה על חליל אוסטרלי. הוא ביקש מהקהל לזהות את המילה שניגן והבטיח שהמנצח, יקבל דיסק במתנה. ריח "ירוק" נישא באוויר והועבר מפה לפה. ואז כמו במכת ברק, משהו צעק את המילה האבודה. קצת הייתי נבוכה, שמכל ארוכי השיער ואוחזי הגיטרות, אימא של, עלתה לבמה לקבל את דיסק מוסיקת הטראנס של תותי.
למה השכנים עושים מימונה?
חזרתי לחדרי בקיבוץ מעיין ברוך, אבל תוך דקה הבנתי שלא אוכל לעשות כלום. לא לכתוב ובטח לא לישון. בחדר הישיבות של הקיבוץ, מול חדרי, בערבי חמישי, מתכנסים כמה גברים וחופרים עמוק לתוך הלילה. רק כשאני מדליקה את המזגן, הוא ממסך קצת את הרכילויות. ושם בדיוק, מעבר לשיחים שבחלון שלי, התקיימה הילולת תרבושים וגלביות. "מי את?", שאלה אותי משהי שהקפיצה במחבת גדול בצק-מופלטה. "שכנה", עניתי ורציתי להוסיף, שהגעתי בזכות אמרה ידועה של רב שקבור בגליל: אם אתה לא יכול לנצח (את הרעש), אז תצטרף.
כשראו המקומיים שיש אורחת שמצלמת, משהו תפס דרבוקה והתחיל לתופף במרץ. גברת עם בטן, כולל תלבושת עם פאיטים, התחילה לעשות שמיניות עם האגן. דהיינו ריקוד בטן. כולם מחאו כפיים ונראו עליזים. התקרבתי לשולחן, שעליו היו מפוזרים מתוקים בכל צבעי הקשת. לא התחשק לי לטעום, אחרי ביס במופלטה, שהיתה ספוגה בשמן (כמו בקיבוץ דפנה) ומקופלת כמו עובר. מהמרפסת של חדר הישיבות, צלמתי את הדירה שלי, כדי לקבל פרספקטיבה ואז החלטתי לפרוש.
אטמי אוזניים
הגעתי למעוזי וחיפשתי אטמי אוזניים. יצאתי לגינה הקטנה שיצרתי ובהיתי בשמיים. לא יודעת אם הם שמעו את תפילתי, אבל תוך דקות גשם עז ניתך. שמעתי משהו מבשר לחוגגי המימונה, שיש מלקוש. ממש כמו בספר דברים י"א פרק 14: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". כשיצאתי מהמקלחת, שקט חשוד השתרר. הצצתי מהחלון וראיתי שחשוך בחדר הישיבות. מה שגשם אחד יכול לעשות בעתו, כדי שאנום ואשן כמו מופלטה חמימה.
סדנת מופלטה
האפליקציה של GetOut שלחה תזכורות. "היום ב18:30 מימונה במרכז צעירים, עיריית קריית - שמונה". בעיני קריית שמונה היא בירת המימונות. ומכוון שאני לא מקושרת לשום פוליטיקאי או ראש העיר, שמחתי על ההזדמנות העממית. מרכז צעירים הוא בית החאן. מבנה מרשים, שנבנה בתחילת המאה בצורת האות ר' ושכנו בו אנשים, סוסים והרבה נשים של השיח האזורי, שהיה ביגמיסט. מאז המקום עבר הרבה גלגולים שקשורים בתולדות המדינה וכיום הוא מתנ"ס.
בשנות ה-50 בית החאן, שימש כבית ספר לילדי העולים, וזמן מסויים כמחסן של המעברה. לכן התאימה לו כמו כפפה ליד, התערוכה שנפתחה בערב המימונה: "סיפורי קמעות". צילומים וחפצים של עולות וותיקות בעיר. מה שמשך את תשומת ליבי, היו בעיקר צילומי הידיים של הנשים שענדו טבעות או צמידים שעברו מאם לבת בקזבלנקה, מרוקו. גיבורות הסיפור, שאף אחד לא רצה לשמוע, או לא היה להן למי לספר אותו, עמדו נרגשות וצמאות לפידבק.
הזמנה ברמקול לטעום עוגיות מרוקאיות, למדוד תלבושות מסורתיות והמולת ילדים, משכו אותי לרחבת החאן. שם ראיתי מרבץ מרוקאי כהלכתו, דמוי ספה מלכותית, שלמרגלותיה ישבו שני הדומים, הכל בלבן נוצץ עם שופוני טיפוסי. נשים הצטלמו עליו, משלבות רגליים, מבסוטיות מהתפאורה. התחלתי לרחרח בשטח ואז גיליתי את מה שהיה חסר לי בתמונה. החדר הסודי, של הנשים שמאחורי המופלטות.
כולן מרוקאיות, שעל הסינר שלהן נכתב "מובילי בריאות". כאילו דה? מופלטה מופחתת קלוריות ומזינה?שאלתי. אמממ, היום זה יוצא מהכלל, הן צחקקו. ריתק אותי לראות איך הן מגלגלות, משטחות את הבצק, מטגנות על מחבת, זורות שמן, הרבה שמן גם על הידיים ומאושרות עד הגג.
בקשתי לעשות להן סרטון וידאו ואז הן גם התחילו לרקוד, להמציא שירים וצרפו את הבעלים שלהן לחריקות קולולו. רק לאחת מהן היה את המפתח למחבוא של המופלטות. במשרד גדול, בין ניירת וקרטונים שכבו עשרות מגולגלות, מכוסות בנייר כסף.
עם השמע האות, הן יצאו לחלוקה לכל באי האירוע. ההיצע עלה בהרבה על הביקוש. חלק לקחו רק מתוך נימוס. גם אני, את זו עם המילוי שוקולד. החבאתי אותה מאחורי כוס פלסטיק, ויצאתי לדרכי. פסחתי על ההמשך. תוכנית אמנותית ב"קשיו", הפאב החברתי של העיר. זה היה מעל כוחותיי וגם חגורת המכנס שלי בקשה שלא אצטרך להרחיב אותה.
.
