גילי בגליל-חורף 2017
חברים לתמיד
כבר שנים שאין לי משהו שמחכה, נרגש וחסר סבלנות, שאכנס בדלת הבית. שבא תמיד בגישה חיובית, ושמח שחזרתי מעוד טיול. אבל אני זוכרת שהיה אחד כזה, וכמה כיף היה, כשהוא היה יושב במושב האחורי, של האוטו. נהנה ממשב הרוח מהחלון פתוח, מכשכש בזנב ומסתער על הדשא או על חול הים ומביא לי מתנות: סנדל לעוס או כדור מטקות, בפה מרייר, כשאחריו רודף איזה עצבני תורן.
שמעתי על אנשים שמתלבטים אם לצאת לחופשה, כי זה לוקסוס לא מבוטל, כשיש מחמד בבית. שצריך להשאיר אותו בפנסיון או לחפש שמרטף. כשביקרתי בלטביה, אחת משלוש המדינות הבלטיות, יצא לי להיכנס למסעדת גורמה לכלבים. הסועדים על ארבע, היו לבושים באאוטפיט מגונדר והיו להם ספות מרבץ (ולא, נרגילות לא ראיתי שם). בארץ עדיין לא הלכו רחוק כל-כך, ולכן הופתעתי לפגוש במלון "וילג' נהר הירדן", נבחן אחד משתזף במרפסת הבקתה שבה הוא לן.
התברר לי, שברשת "מלונות מטיילים", חשבו שמבצעי חורף של לינה וארוחת בוקר לא צריכים לפסוח על כלבים. וכך, כשהגעתי לברקפסט בחדר האוכל הכפרי - שהזכיר לי בקתת חורף אלפינית עם דק ענק - ראיתי שמחלקים לכלבים חטיף בריאות, בונזו תוצרת "ביופט", בדמות תנין. זו הצורה של חטיף לעיסה דנטלי, צמחוני, דל שומן וקלוריות. ולמה צריך לתת דווקא את סל הבריאות הזה? כי לתפיסת הרשת, חשוב שכלב בחופשה ידבר, בלי שיהיה לו הבל פה ולא יאגור אבנית בחניכיים. בהחלט ראוי.
וזה לא הכל: מה אם אבא ואמא רוצים לצאת לבילוי רומנטי?, אז יש שרות "דוגיסטר", בעלות 50 שקל לשעה, שמספקות כלביות באזור. יסלחו לי הקוראים, אבל לא בדקתי את טיבו. הסתפקתי בפילים בגודל אמיתי שרעו באחו, דהיינו במדשאה הענקית של הכפר, שיש בו 72 בקתות מאובזרות. לא כל-כך היה לי ברור מה לפסלי פילים ולנוף גלילי, אבל זה בהחלט טוויסט עיצובי מעניין.
פתחתי את השער ליד הברכה של המלון - שלא פעילה בחורף -ויצאתי להליכה משחררת. מצד אחד גדר בוגנוויליה ססגונית, מהצד שני הירדן במיטבו. הייתה שעת אמצע הבוקר, נפש חיה לא צעדה בשביל, שיוצא ונכנס לחורש וקנה וסוף בגובה עץ ברוש, ומלכך את הנהר. בארץ אחרת זה נחשב נחל, אבל מה שיוצא אני מרוצה. משפט ישראלי, שבעיקר מרגיע אמהות. המים אגב, תכף יהיו בגובה המתאים לרפטינג.
האמת שכן היה קהל בנהר. שתי נשים במגפיים, שהן חלצו וישבו על הגדה לעשן סיגריה. לי זה נראה משום מה, כמו הפסקת בריאות ממשרד עירוני.לא המשכתי לטיילת בן-עמי או לנגזרות הירדן-הבניאס - דן ושניר -שמוזכרים פה, אבל טוב לדעת שזה הפוטנציאל למיטיבי לכת או לרוכבי ופני שטח.
מה הטעם?
במרחק שש דקות נסיעה מהכפר המלונאי, יושבת " צ'יז". זו מילה שפעם צלמי חתונות היו משתמשים בה, כדי שהאורחים יביאו חיוך מרוח בפלסטיק. אבל ת'כלס, זה cheese, גבינות, יא בינתי. מסעדה גלילית בטעם איטלקי, ובהגדרה תל-אביבית: מסעדה איטלקית עם נגיעות גליליות. אחרי שגרתי תקופה מסוימת בפירנצה, בירת טוסקנה, להגדיר מקום כ"טרטוריה", שזה דרג הביניים בין פיצריה לרסטורנטה, זו מחמאה שצריך להתכוון אליה.
גיליתי אותה במקרה, בסוף הכביש של מושב בית-הלל. החצר קסמה לי. מרפסת מרווחת, קצת דש ופרחים, זה כל מה שהייתי צריכה כדי להרגיש כפר. אבל נפלתי על יום שהיא נפתחת רק בערב, אז לא התעצלתי וחזרתי. נטולת ציפיות, לאכול אולי פיצה ובצקים אחרים, אחרי שהתרוצצתי ברחבי אצבע הגליל כדי לצלם אטרקציות.
הבאתי איתי את הבת שלי, שעברה לגור באזור. קרנובורית, מבינה עניין גם באפיצות ויש באזור, לא מעט יקבים. פוקאצה של מטבלים הייתה החימום. אין מה להכביר עליה מילים, כי אחריה הגיע הרבה טוב: רביולי בשר, ציר בקר בבישול ארוך, ומעדן שרימפס בחמאה, יין ואגוזי מלך. אבל הכי הפתיעה פיצת סינטה ברוטב שמנת. לא ציפינו לשילוב הזה.הגבינות - בורטה, גרייר, גאודה, צ'דר - הן תוצרת משק קולרנדר בהמשך הרחוב. היה צריך זמן, כדי לאפשר לקינוח של קרם ברולה קפוא, להשתלב בחיך. פתוחה כל השבוע, כולל שישי-שבת, במהלכם מומלץ להזמין מקום מראש.
פושקאר זה כאן
אם פיצה זה איטליה, אז טאלי זה אסלי הודי. מצאנו את מסעדת "טאלי", במרכז מסחרי קטן - "נופית חרמון", בשולי כביש מספר 99. זהו כביש חשוך בלילה, שמוביל מקריית שמונה לאטרקציות בקיבוצים שבדרך. יכולנו להחמיץ אותה בקלות, אבל מזל שיש וייז.
מסעדת האם נמצאת ב"פושקאר", במחוז רג'אסטאן בהודו, אבל האבא, הגיע לפה. באבא קאלו, הבעלים של מסעדת "קואלה" המפורסמת משם, שמגישה מנות ישראליות: קוסקוס, קובה, ממולאים וחומוס. המסעדה וגסט-האוס קואלה, מועדפים על-ידי מוצ'ילרים ישראליים.
אבל איך שנודע לבוגרי הודו, שבאבא קאלו בארץ, הם מגיעים בהמוניהם למסעדה הנחבאת אל הכלים. הבחור החייכן שייך למעמד העיליתא בהודו. אבא שלו היה ראש העיר בפושקאר, והוא בהכשרתו מורה לספרות אנגלית. אז איך עם כל הרזומה הזה, הגיע לעבוד בחומוסייה בגליל? "חפש את האישה", אומר פתגם צרפתי שחוק. קוראים לה ליטל, ויחד הם בקיבוץ הסמוך לעסק, שאותו פתחו רק לפני כשנה וקצת. וכבר "טאלי" מדורגת כאחת ההודיות הכי בארץ, ויש במה להתחרות. יש כ-17 הודיות, מדן ועד אילת.
המקום מעוצב בפשטות נעימה הקורצת לשבת בכיסאות בר, מרבצים או שולחנות מרובעים. מעודפים של סארי, נתפרו תמונות קיר. בשווקים של פושקאר נאספו אהילים ועוד נגיעות של הודו בקטנה.
והדגש הוא – צמחונית-טבעונית, ולא להאמין כמה שזה טעים.
על מה להמליץ?
חד-משמעית = על תפריט טעימות. "סלט באבא", עם קייל, רוקט, בצל סגול ועוד, שהולך נהדר עם הנאן. הדאל עם עדשים, מעודן. הפאלק פוניר, עם גבינת חלומי, חלום. את הקינוח - "שלום למלכה", כדאי להזמין כהפתעה למישהו, למעט למי שרגיש לבננות, סירופ שוקולד וגלידה. הלוואי עלי כזאת אלרגיה. המחיר לארוחה 60 שקל. הרבה יותר מסביר.
על האופציות במלון וילג' נהר הירדן ועוד ברשת מלונות מטיילים:
מסעדת צ'יז:
מסעדת טאלי:
מסעדת קואלה בפושקאר:
