גליל עליון-נשים הרפתקניות
באתי ל"פסטיבל סרטי הרפתקה", במיוחד מהעיר הגדולה והרחוקה, שעתיים וחצי נהיגה. בהיכל התרבות של קריית שמונה, היו הרבה כסאות פנויים, מה שלא הדאיג את המארגנים. בקהל ישבו כמה מלאכי שביל גליליים, שסיפורם המרתק הוקרן בשני פרקים של יוצרי הסדרה, שעד כה ניתן היה לראות אותה רק ביו-טיוב ובקרוב בערוץ אחד.
מבחינתי גולת הכותרת היתה למחרת, ההרצאה המאלפת של אולפת חיידר החיפאית. טריאתלוניסטית, מטפסת הרים ושוברת את הקרח בפועל וגם בין יהודים לערבים. חיידר סיפרה על דרכה הסוגה בחתחתים, כדי לשבור את תקרת הזכוכית הסטריאוטופית בשני המגזרים.
Break the ice-היה מה שעשתה במסגרת משלחת שהוציא דורון הראל לאנטרקטיקה, בה היו ארבע מטפסים יהודיים וארבעה ערבים, חלקם היו פעילים/נפגעי ארועי טרור, במטרה לתת שם להר שעוד לא תוייג על המפה. קשה לעקוב אחרי כמות הפרוייקטים וההשגים של חיידר, חדורת מוטיבציה מדהימה, לעשות את מה שפוליטקיאים נכשלו בו במשך כמה דורות.
אחרי ההרצאה שלה, היתה אתנחתא בדשא של הפסטיבל. דוכנים של יוצרים מקומיים, כמו למשל "בגדים" לעציצים, שיצרה שרון גוילי מחומרים ממוחזרים בתוספת שלטים מגזרי עץ, מתנה מקורית. חמישה סרטים של נשים הרפתקניות, הוקרנו ברצף אינטנסיבי. המשותף לכולן, שהן בודקות גבולות, הרבה מעבר לאזור הנוחות שלהן. וזה כולל אצבעות מדממות, גוף שכולו שרירים מתוחים כמו קפיץ וכח מנטלי לא מובן, להלחם להגיע לקו הסיום, בין אם זה הר אימתני, או מכשול אחר.
הרשים אותי סיפורה של מטפסת פסגות מאקוודור עם פרוטזה, שרגלה נקטעה בגלל סרטן בעקב. בזכות גוף פרטי שבונה פרוטזות, היא קבלה הזדמנות שניה לחיות והרויחה ביושר את המוטו: "הצלחה בעיני זה לא להשיג, אלא להרגיש". התר ויידר, היא דוגמא לאימרה ההפוכה לזו המקובלת בצרפתית "חפש את האישה". בעלה, מטפס הרים מנוסה דחף אותה להיות האישה הרביעית בעולם, שסיימה מסלול, שמדורג 5.14
עם לק אדום, המצלמה עושה זום על חתכים ופצעי עומק שהיא חוטפת, במהלך אחד מ-70 הפעמים בהם היא מנסה את מזלה. הלב צונח לתחתונים לראות את המצוק, שהיא מטפסת עליו כמו לטאה. אבל הפאנץ' ליין, זה לגלות שהבטחון העצמי שלה, ואיך שאחרים תופסים אותה, הם בפער מעורער לחלוטין.
ולעיתים נדמה, שנשים כמותה הן בכלל מזוכיסטיות. נכון שכל ספורטאית תחרותית ברמות על, מכופפת את חוקי הכבידה, אבל להיות תלויה על חוט השערה ולהפצע תמידית, לפחות מהצד זה נראה לא-אנושי. ואיך זה יכול להיות שלמרות שנשים מגיעות לטופ, משהו בתוכן חסר אהבה עצמית וסיפוק בסיסי והן מכורסמות במסר מעוות, של חוסר שלמות.
שאלה פילוסופית, שראויה אולי לסרט נשים בפסטיבל הבא. אהבתי גם את הסרט המעולה "ואדי רם" בהקרנת בכורה, שביימה האנה טיילור, שמתמחה בתיעוד קולנוע הרפקתני, שתפסתי אותה לשניה, הולכת על חבל דק בדשא של הפסטיבל. עוד קטגוריה מענינת שהוצגה, חוץ מאקסטרים ומסעות היתה מודעות סביבתית. בארה"ב פיתחו מודל מרשים של חקלאות מקיימת, ובסרטים שהוצגו הראו מחקרים חדשניים בנושא שמיושמים בשטח. למשל שימוש במרעה של בופלו במקום בפרות, שפחות ידידותיות לשטח, דייג מבוקר גם ידנית של סלומון והמצאת זן חיטה רב שנתי, שלא מצריך לזרוע מחדש. אני מחכה ליבול של אביב 2019 ולקהל תל-אביבי סקרן, שיואיל להגיע למרכז האקסטרים בארץ: גליל עליון.
