חצב והרהורי סתיו
אני כבר כמה שבועות רוצה לחצוב פוסט חדש. רוצה לתקשר אתכם, על הרבה דברים שראיתי ועוד
לא נתתי להם מקום בדף. אני רוצה אבל הרצון הזה לא מתממש ואני מאבדת את הסבלנות והבטחון. הבטחון שיש לך כשאת רגילה ויודעת לעשות משהו במשך שנים רבות ואת סומכת על עצמך שתמיד, תוכלי לחזור לזה
למקום המרגיע, שבו לא משנה מה עובר עליך או לא עובר, העט, המקלדת והעכבר, ידעו לקחת אותך משם ולהוביל למקום חדש. מקום שבו תוכלי להתגאות, שאספת את עצמך ליריעה בעלת נפח ומשמעות. שבו תוכלי לומר לעצמך כתבתי כך וכך, משמע אני קיימת. שחור על גבי לבן
גם אם זה אפור, גם אם אף אחד לא יקרא. גם אם רק אחת, תבין על מה את מדברת כשאת כותבת על דפים לבנים ריקים. שאת סופרת אותם, כמו הניסיון הנואל לספור כבשים או כוכבים, בלילות לבנים סהרוריים
כשאת חושפת את מצוקת הכתיבה שלך שנאלמה. שנעלמה, בזמן שכל העולם חזר לייצר, להמציא, לתלות פוסטים של כמה כייף לי. גם אם זה פייק ניוז, זה גורם לכותבת שבך להתכווץ. להרגיש שהיא לא ממושמעת, שהיא לא עמלנית, שהיא איבדה את זה, כי היא לא מצליחה להתגייס ולשדר רצף שעונה על הציפיות
ציפיות, איזה הר יושב על המילה הזו, איזו אחריות שמוטלת על כל מי שכתיבה היא מלאכת הקודש והחול שלה. בכל ימות השנה ומועדי ישראל, הרי את כותבת וחותמת במו ידייך, על כל המקומות שהגעת אליהם ודיווחת באחריות ומסירות אין קץ. גם אם נדקרת בהרבה קוצים בדרך לכתוב פוסט קיצי על חצב ישראלי מצוי, שצומח יש מאין בסוף הקיץ, סולן גאה בשדה קוצים
במהלך חודש אוגוסט האביך, חשתי צביטה קטנה בלב כשראיתי חצב בודד, היכן שהוא בדרכי. הבנתי שהקיץ עומד להסתיים והחמצתי עונה שלמה שבה התגלמתי, מלשון גולם שתוהה אימתי יוכל לפרוש שוב כנפי פרפר מרפרפות בעליזות. קיץ שבו המילים נתקעו לי בגוף, שלא לוטף בקרני שמש עליזות, לא נשטף במתזי מים מפכים ולא הרחיק מעבר לים, כדי לגמוע נופים משמחי לבב כמנהגו בקודש בחודשי אב-אלול
בדומה לפרפר שבוקע מתוך האין, גלגולו של חצב שנמשל לעוף החול של הצמחים. באיזו נחישות והתמדה מעוררת השראה, הוא חוצב את דרכו גם בסלעים, כאשר יש לו בסיס איתן וסמוי מהעין בזכות שורשיו העמוקים והבצל שלו, מרובה הגלדים כמו עץ שטבעותיו צברו חוכמת הישרדות איתנה
איזו תמורה הוא מחולל בנוף כאשר את עליו הצרובים, שנשרפו בשמש היוקדת של הקיץ, הוא משיל ובהדרגה חושף צוואר ברבור גאה של תפרחת שמתנוססת לגובה, כמו זר כלה ענק שבולט כל-כך בצחיחות הצורבת
וכמו סינדרלה, כל פרח במחרוזת הפנינים הזו נפתח בחצות וזוכה רק ל-24 שעות של חסד, בעולם שבו גם פרפרים מחשבים את קיצם לאחור. אבקת הקסמים המתוקה שלו מושכת גם חברים חובבי צוף כמו דבורים, צרעות, צופיות וחרקים לסוגיהם
"החצב מעורר בי התפעלות מיוחדת, הוא יצור סתגלן, חזק ומסתפק במועט, חי בעמק ובהר, במדבר ובחוף, בחום ובקור ובצל ובאור, ובכל סוגי הקרקעות", כותב מאיר שלו בספרו הקסום "גינת בר" (בהוצאת עם עובד), שמלווה באיורים וציורים של רפאלה שיר, שמעשירים את החוויה הספרותית ביופי ויזואלי נדיר
"החצבים שזרעתי וחיכיתי לפריחתם זמן רב אהובים עלי יותר. ליוויתי אותם מזריעתם לנביטתם, ראיתי אותם גדלים אט אט, המתנתי עד שיתבגרו ויעשו פרחים. אל יקל הדבר בעיניכם: כשמונה ואף עשר שנים חולפות מזריעת החצב ועד פריחתו הראשונה. אחרי עשר שנים של המתנה וסבלנות, הפריחה הראשונה ממלאת את הלב שמחה מיוחדת, כמו ציפיית ימים רבים להתממשות של אהבה"
מי יכול לכתוב כזה שיר הלל לחצב, אם לא שלו בשפתו הייחודית. הפרק על החצב ארוך יחסית בספר הזה, שהוא חובה לאוהבי גינון ונוף של טבע ישראלי במיטבו, שברומנים אחרים שכתב הם תפאורת רקע, אבל כאן הם בחזית הבמה "החיים במחיצת החצבים גילו לי שכמות פריחתם משתנה. יש שנים רזות ויש שנים שמנות. הפולקלור אומר שאם החצבים מקדימים לפרוח והרבה בצלים מצמיחים שרביטים ופרחים, אות הוא שהחורף הקרב ובא יהיה גשום ואם פריחתם דלה - יהיה שחון. כמה וכמה פעמים ניסיתי את כוחי בתחזיות על סמך פריחת החצבים בגינתי. לא אחת אף הסתכנתי בפרסומן המוקדם בעיתון - ועד כה נחלתי הצלחה"
תחזיותיו בעיתון עצבנו כמה בוטנאים, אבל שלו הצליח להוכיח שידו על העליונה "ועם הצלחות אינני מתווכח בעיקר אם הן שלי". כמי שעורך תחקיר מקיף ושורשי כשהוא כותב רומן, כך מוגש הידע המגולם בספר יוצא הדופן הזה, שבו יש פרקים שהכותרת שלהם לירית למדי כמו: "בית ונדודים", "תפילת הגשם", "אספנות וסכנות נוספות", "רגעי אושר" לצד פרקים עם כותרת יבשה יחסית: "כלניות", "רקפות", "דשא", "פרגים"
שלו החרוץ כמו נמלה שגם לה מוקדש פרק בספר, כותב מתוך עמל ויזע, על חווית הגינה הפרטית שלו בעמק יזרעאל וגם על מורכבות החיים ברבדים שונים "לחצב יתרונות ברורים: הוא זול, עמיד ומתחדש אחרי כל אסון. יש לו גם יתרון מיוחד לחקלאים: שרביטיו עולים ופורחים בדיוק בעונה, שבה צריכים לראות את גבולות השדה בבירור-בעונת החריש. ולא רק בעונה הנכונה אלא גם בשעות היום הנכונות: בבוקר ולפנות ערב, לפני ואחרי שיא החום"
הגנן שלו מזהיר את הקורא בגב הספר שהוא בגדר חובב ונטול יומרות, אבל סופר בכישרון עטור שבחים ותרגומים את הטבע הרוחש בסצנת הגינה הקסומה שלו; שיש בה קולות, ריחות, אורחים ותובנות שנובטות במיקרוקוסמוס רוחש חיים. "חוץ מחרקים, החצבים מושכים לגינתי עוד יצורים קטנים-את ילדי הגן של המושב. שנה אחרי שנה, מחזור אחרי מחזור, הם באים עם הגננת שלהם לראות אותם פורחים"
אין ספק שהספר הזה הוא לא כמו שום דבר שקראתם, גם אם אתם מנויים על כתבי עת בכריכה קשה, לנושאי גינון ופריחה. שלו קשוב וסקרן למחזורי קמילה, עונתיות ומצבי רוח של אורחיו הרצויים והפולשים. ומכוון שכעת אנחנו בתקופה, שבה מצב הרוח הלאומי חטף קורונה בנשמה, אין כמו לשקוע בספר שהוא קפיצה לחלקת אלוהים פרטית, אי שם במקום מאורר ונטול פילטרים ומסכים עתירי קטסטרופות
בשורה התחתונה, מדובר בספר שנוקט גישה שלווה (מלשון מאיר שלו) ומעודדת במסר; הכל נמצא בשינוי ותנועה מתמדת והאמונה היא שחוצבת תקווה, גם כאשר לא רואים עדיין את האור בקצה המנהרה, או להבדיל את התפרחת של החצב, שצריך הרבה סבלנות ומתינות לזכות לראותה יוצאת לאור ומפיקה זוהר נוגה בשקיעה, או כפי ששוררה נעמי שמר "בראש השנה, כנר נשמה, נדלק בשדה חצב". שורה שמסכמת את הסוגיה החגיגית וראוי לחתום בתפילה לבריאות ובשורות טובות, ברוח השעה, הלוא היא טרום יום כיפורים בחודש תשרי, שנת תשפ"א
לפוסט מה עוד גיליתי בעמק גלילות חוץ מחצבים-כאן
