נשבעתי בשבועות- בקיבוץ
מחג הביכורים לחג הביקורים
כילדה הרגשתי החמצה, על כך שאין לי קרוב משפחה בקיבוץ. כזה שאפשר לבלות אצלו בחופשות ובעיקר בחגים. ואם חגים – אז אין ספק: חג השבועות היה חוד החנית של תנועת העבודה הקיבוצית, זאת שנשאה את כתר הישראליות החדשה בעת שיא פריחתה.
שבועות בקיבוצי הגליל העליון - נאות מרדכי ועמיר
תהלוכות הביכורים של אותם ימים היו מפוארות. הוצגה בהן מיטב התוצרת החקלאית, שאם תרצו – חלקה הובא לבית המקדש האלטרנטיבי שמטרתו גיוס כספים למדינה הצעירה המנסה לשרוד. חלק מאותן הכנסות מיבול האדמה, נכנס אז לקופסאות הפח הקטנות של קק"ל, עניין שנחשב אז לשיא הציונות. תרומת המעות הייתה עניין טקסי: היא נעשתה אחרי שהקהל נהנה מריקודים בשמלות רקומות, משירה בציבור, ממצעד של ילדים עם זרים על הראש וטנא מלא כל טוב, מתהלוכת מכונות חקלאיות בכוראוגרפיה מיוחדת, וכמובן - מנאומים רוויי פאתוס.
המציאות החקלאית בישראל של השנים האחרונות הייתה די עגומה. אז איך בכל זאת עשו כסף מאידאלים? הסבו את החג ל"חלבי", בין היתר במטרה למכור עוגות ומוצרי גבינה להמונים, במסווה של קולינריה אנינה. ממשק חקלאי עברנו למשק החלב, מה ששימח במיוחד קיבוצים כמו "יטבתה" ו"חצבה", בעלי רפתות ענק.
מה קרה לשבועות בשנים האחרונות?
בשנים האחרונות ניכרת התרפקות נוסטלגית על הימים ההם. קיבוצים רבים זיהו את המגמה וממנפים אותה, וכך עברנו מחג הביכורים: לחג הביקורים. אולי זה סיפור ההפרטה, אולי העובדה שלא מעט עירוניים עושים רילוקשן מדירה קטנה וצפופה במחיר מרקיע שחקים בעיר לבית קטן עם גינה בקיבוץ.
אבל עובדה היא - בחג הזה מגיעים עשרות אלפי אורחים לאירועי הביכורים-ביקורים. הם לנים בצימרים של הקיבוצים, משלמים על ארוחת חג חלבית ועל נוכחות והשתתפות בטקס עצמו, וזו בהחלט מגמה רווחית, שהתנועה הקיבוצית מעודדת, כדי לתרום לקופת הציבור ולאפשר גם לחוצנים שאין להם דוד בקיבוץ, לחזור "לשורשים", לטקס שקשור באדמה, בעמל כפיים.
כמה זה משתלם?
יש קיבוצים, למשל עין שמר שבצפון עמק חפר, שעשו חגיגה נפרדת, אחת פנימית, לבני המשק ואחת אחרת, שהיא הצגה לתיירים ולמבקרים, שבין היתר כללה טקס הבאת ביכורים, תהלוכת טרקטורים ומכונות חקלאיות עתיקות, הרקדה המונית, יציאה לקציר, ביקור במוזיאון הטרקטורים המקומי, פינות יצירה לילדים ועוד
כמה זה עלה? במפתיע – ילדים שילמו יותר (בגלל פינות ההפעלה): 60 שקל לילד, לעומת 52 להורה.
בפקקים בדרך לנאות מרדכי
בקיבוץ מצאתי לי משפחה מאמצת. לא באמת, למרות שהייתי שמחה לזוג מהנטש, שיש להם יחידת אירוח שפעם הייתה הזולה של הילדים, וכעת תארח אותי בחום ואוכל טעים. תכננתי להגיע בצהריים, אבל מלאכי הפקקים רצו אחרת. שריפה אימתנית בכביש 6 באזור מחלף "קסם" ומחסום שהוצב על-ידי שוטר נסער, סיבכה אותי בדרך.
החום היה בלתי נסבל: כמעט 50 מעלות בצל. המזגן החזק הפך למאוורר סביר בקושי, הגברת מ"ווייז" התבלבלה ושלחה אותי לדרכים צדדיות, הרגליים התכווצו מדריכות מאימת סטיות פתאומיות של נהגי חמסין, ובכל מקום שחשבתי לעצור למנוחה המתינו כבר המונים.
הטקס תוכנן לשעה 18:00, אבל השמש עדיין קפחה באכזריות, האוויר עמד, אז חיכיתי לשעת כושר. אמנם איחרתי אבל הספקתי להצטרף לפינת הכנת הזרים. הפעילות נועדה לאימהות ובנות רכות, אבל למי אכפת. מנחת הסדנה הראתה לי איך ללפף בסבלנות פרחי שדה ושיבולים בכיוון אחיד. בדליים נסתרים מצאתי את הפרחים השווים באמת והכנתי לעצמי זר חגיגי.
ממה התלהבתי בטקס?
מביכורי התינוקות. נישאים בידי סבים וסבתות גאים, חלקם זעירים כל-כך, בני ימים ספורים, עד שפחדתי שיימסו מהחום ומהתאורה הרותחת שעל הבמה. קיבוץ נאות מרדכי, שמוכר בזכות מפעליו "טבע נאות" - להנעלת נוחות, ו"פלריג" - ליריעות לחקלאות (שניהם כבר נמכרו), מתמקד בנכס שנותר לו - חקלאות. אמנם לא הוצגו גידולי השעועית, החיטה, האפונה והעגבניות משדותיו, גם לא הקלמנטינות מזן "אור", שהן מתוקות ונטולות גלעינים. טרקטור שגרר רכבת של ילדים היה תחליף מלהיב.
בשולחנות בופה חביב נמכרו עוגות ופשטידות גבינה, פיצות, פיתה דרוזית, דובדבנים ועוד. המשך ישיר אולי, לחוויות שלי בקיבוצי הצפון במהלך הפסח האחרון - בכפר-גלעדי-עמדו פה,ובעיר קריית שמונה, במימונה הקהילתית-זה הלינק.
ריקודים מיוחדים בקיבוץ עמיר
המארחת שלי בקיבוץ עמיר, סיגלית ביראני, ממעגל הנשים המקומי ומועמדת לתואר "המורה של המדינה". בקיבוץ, כמו בקיבוץ, עשרות זוגות אופניים היו מוטלות ללא סדר על הדשא, ונחיל עצום של אנשים הגיעו בהדרגה, דרך שער שנכתב עליו "חג שבועות".
אז מה היה בעמיר?
ריקודי פעוטות בלבוש הדבורה מאיה, וריקוד זוגות בסגנון "הורה" סוער. ענפי הכוורת, הלול, הרפת והדגן יוצגו על ידי בנות מצווה, שהניחו את התוצרת על הבמה. מצאתי לי זווית צילום מעניינת, מתוך "חלונות" מלבניים בגורן המסיבית, ששמשה כתפאורה.
בצילומים:תוכנית אמנותית בקיבוץ עמיר
שני ריקודים היו מקוריים בעיני. באחד, הורים "חיבקו" תינוקות במנשא ומדי פעם הגניבו להם נשיקה. בשני, עלו זוגות עם צינורות השקיה ורקדו את "הורה ממטרה". ההנחיה שילבה טקסטים מקראיים עם התייחסות עכשווית, והאמת – היה מרגש. בעיקר לראות עשרות ילדים לבושים לבן סקרנים ומלאי ציפייה, למטר הסוכריות שהגיע יחד עם נהגי מכסחות הדשא, שהיו הגרנד פינאלה בתכנית.
מאות אנשים הגיעו לטקס היפה הזה, חלקם בני משפחה שלנו גם על מזרנים בחדרי החברים. ואחרי שהכל הסתיים רשמית, מוסיקה בקעה מהרמקולים והיו שפצחו בריקודי עם, כמו בתמונות הנוסטלגיות מפעם. סוג של "ביחד" קיבוצי, שכל כך חסר לי בהוויה העירונית המנוכרת.
