צלמה-גילי מצא
כשאמנות פוגשת את החיים שלי, זה אומר שאני מדויקת. בהקרנת בכורה של הסרט "אפקט המים", שהתקיימה בשבוע שעבר בסינמטק ת"א, חוויתי דז'ה וו מהמם. על המרקע הופיעו אפקטים קסומים של מחשב, שיצרו זהרורים, בדומה לשבירת קרני האור על משטח של מי מנוחות במצולות כלשהם.
מי שאוהב לצלם, מכיר את התופעה: אור מסנוור של שעת צהריים בים רגוע, שכדי להישיר מבט, צריך להתחמש במשקפי שמש, גם כדי שהעיניים יצליחו להתפקס על אלפי הנקודות שמקפצות החוצה מהמים, כמו יהלומים קטנים וחסרי מנוח.
בסרט: כמה פריימים אחרי המשחקי מחשב, המצלמה עברה לברכה ציבורית, שבה מתמקדת העלילה הבהחלט מקורית של הסרט. ולפני שהבמאית עושה לנו הכרות עם הנפשות השוחות בשאלות מעניינות שהמים מציפים, אני רואה "העתק-הדבק", של משהו שעשיתי אינטואיטיבית שבוע קודם.
בשעת צהריים ביום המנוחה הלאומי, ישבתי על שפת ברכה מקורה בקאנטרי-קלאב שכונתי ובהיתי בתעתועי כחול לגווניו. המים יצרו כוראוגרפיה מרתקת שהופרעה מדי פעם, על-ידי שחיין שתרם מערבולת מוקצפת לריקוד המתהווה בקרקעית ונמוג.
והנה לפני, קורנת אור ומסך סצנה שיש בה את אותה מדיטציה, שגרמה לי להתעלם ממבטי המציל והשוחים בשצף, שלא הבינו מה אני מצלמת במבט כה מפוקס ורציני. אחרי שיצאה לי אנחת רווחה מהחזה, (שהיא גם הטכניקה בה אני שוחה, או ליתר דיוק ברבור, כי אני לא מכניסה את הראש למים והצוואר משורבב אופקית),
התמסרתי לסיפור אהבה שהוקרן מולי, בין שני הגיבורים: אגאת הצרפתיה לסמיר שפעם הוא פלסטיני ופעם ישראלי, שמתחיל בטריטוריה סתמית של ברכה עירונית במונטריי וממריא לגייזרים ולנופים העוצמתיים של איסלנד.
סמיר, הוא מנופאי כחוש בן 40, שמתאהב באגת שהיא במידת "פטיט", המורה לשחייה המקומית, כשהוא לומד אצלה שעורים שלא ממש נחוצים "לסגנון שלו". רוב הסרט השניים לבושים בבגדי ים, ויש בו תפיסה מרעננת של שפת גוף ובנייה קומית של סיטואציות.
האמת- שבאתי עם ציפייה מובנית, ל"אפקט המים": לראות סרט שיציף רבדים עמוקים יותר, שאני יודעת שהמים הם המזור האולטימטיבי עבורם: טראומות, פתולוגיות, קשיים חברתיים ומוטוריים, רשימה ארוכה של בונוסים שיכולים לקרות רק כשלמשקל הסגולי אין משמעות ואתה נמצא בידיים הנכונות.
ממליצה לכם לעיין אצל ד"ר גוגל, בערך שנקרא: הידרותפיה- שיש לו ווריאנטים מרתקים כמו וואטסו, ווטר-דאנס, ג'הרה, טכניקות שחוויתי על עור הברווז שלי שרגיש לכלור ומתכווץ והופך לאדמומי, ויצאתי מהטיפולים הללו בספקטרום שנע בין הי ממסטל לבועת רוגע שלא רציתי שתגמר. לצערי רק קטע הסיום בסרט, ממחיש בקטנה את היכולת של המים להזכיר לגוף נשכחות.
בכמה שורות תקציר על הסרט הזה- לא תקראו את הסיפור האישי של הבמאית שלו, סולווג אנספה, שנולדה באיסלנד לאם מקומית ולאב יהודי אמריקאי ניצול שואה. היא למדה קולנוע בצרפת והסרט הנוכחי הוא האחרון בטרילוגיה שיצרה. שני הסרטים שקדמו לו הם "Back Soon" ו"מלכת מונטריי".
אנספה, שאולי שמה לא מוכר לכם עדיין, יצרה כשלושים וחמישה סרטים עלילתיים ותיעודיים, ועצוב לגלות שהיא נפטרה לפני כשלוש שנים בגיל 55 מסרטן. במהלך צילומי הסרט הזה, היא הייתה חולה והצליחה לסיים את רוב העריכה שלו לפני מותה. לאחר לכתה, כל שותפיה ליצירה השלימו את התמונה, שגם זה לא בדיוק פרט שגרתי לביוגרפיה של סרט.
אני רוצה לצטט מדבריה של הבמאית המקורית הזו, שקולה ימשיך להדהד ביצירותיה:
"אפקט המים" מביא את התשוקה העמוקה שלי מבפנים, למצוא את האנרגיה שהיא כל כך מיוחדת לאיסלנד, הארץ ממנה אני באה. רציתי למקם את כל הגיבורים בחללים פתוחים ורחבים ולתת להם להתעמת עם האלמנטים ולחיות את הסיפור שהוא מצחיק ובאותה מידה מרגש".
"אפקט המים" זכה לאהדה מהצופים ומהמבקרים בפסטיבל הקומדיות הצרפתיות, ששמו בהחלט מעיד על עיסתו :" או לה לה " ואו-טו- טו, הוא יוצא בהפצה לבתי הקולנוע הנבחרים, עם יחסי ציבור מניפיק של SB-PR.
אחד המשפטים, שאנספה שותלת בפי אחת הדמויות, מביא את הרוח הפמיניסטית והשובבה, שנושבת בחינניות מהסרט, שכדאי לראות אותו ביום סגרירי ואפור, שצופן לנו החורף:
" גבר קטן יכול לעשות דברים גדולים... במיוחד אם הוא אישה".
