גילי בגליל-סדר בקיבוץ, בסדר לי?



בסדר לי לחגוג עם זרים?

תמיד יש פעם ראשונה, זה מוטו שאני מנסה להתמיד בו שנים. הוא מחייב אותי לצאת מאזור הנוחות ולהתגבר על פחד, בושה, תחושת זרות ומה לעזאזל אני עושה פה?. לפעמים מה שעוזר לגרש את המחשבות המפילות, זה שכנוע עצמי שזה לטובת כתבה בעתון, או דיווח בבלוג. זה מונע ממני להשתפן ברגע האחרון, כמו בשישי שעבר. בשעה 19.00 כאשר התקבצו חברי קיבוץ כפר גלעדי בחדר האוכל, התלבטתי אם להתקלח וללבוש בגדי חג. סדר פסח עם כ-900 אנשים שאני לא מכירה, נשמע לי כמו משהו שעדיף לפסוח עליו, עם ספר במיטה.


משפחה "חובה"

במיוחד עם כל המשפחתיות הישראלית, שהפכה לסוג של אתוס. שבה מי שהוא סינגל, ולא מסלול של אופניים, נחשב אאוט-סיידר, שצריך פחחות ואוברול כללי. ובחג יציאת מצרים, כשכולם מסובין לשולחן מושקע, כסא ריק שזוהר בבדידותו יש רק לאליהו הנביא. הכסא הריק שלי עמד במרפסת עם גינה מקסימה, שנטעתי במו ידי, ומול שולחן עבודה קטן בחדר שינה-סלון-מטבח, שאני מסבלטת בקיבוץ גלילי, אצל הבת שלי. הילדה נסעה להדריך סקי בצרפת ופינתה לי הרבה מקום, גם לקבל את העובדה שזה רק שתינו, משפחה מיניאטורית.


היו "פסחים", בהם הוזמנתי לסדר ביתי. פעם אצל משפחה תימנית, ששיחקה פריסבי עם הביצים, ששוגרו מצד לצד ובמקום מרור-חזרת, שמה סחוג על המצות והסבא ברך בתימנית שגורה. במשפחה מרוקאית מורחבת, הייתי צריכה להאבק על שאריות, כי הם עטו על האוכל כמו ארבה והתגרדתי מעצבים, ממש מכת כינים. כך שהרעיון להצטרף לסדר קיבוצי, ציבורי, נראה לי הכי הולם. להבלע במקום, שבו אוכל לחתוך במהירות.

איחור מומלץ

הגעתי באיחור אלגנטי של 45 דקות לחדר האוכל בקיבוץ כפר גלעדי, ומבחוץ שמעתי משהו מכריז:"אני מבקש מכולם להתיישב, כדי שנתחיל". בינגו לעיתוי צהלתי, אלא מה, אף אחד לא חיכה בכניסה, להגיד לי איפה אני יושבת. את ההרשמה בצעתי, באמצעות התכתבות במייל עם שי, הרכז תרבות, שבכלל גר בקיבוץ אחר. וזה אחרי שהשארתי לו הודעות במשיבון של טלפון נייח בקיבוץ והוא הסביר בדעבד: "מי בכלל מקשיב לזה היום?". צודק, אני המיושנת. הוא זה שהבטיח "יהיו בערך 900 ילידים בסדר". ילידים?, לא היה לי ברור אם זו בדיחה פרטית, או ככה המקומיים רואים את עצמם לעומת הפולשים, שהתישבו להם בהרחבה.

תיבת נח

סקרתי במהירות את האולם הגדול, שבו היו מסודרים שולחנות אורך, עם משפחות על שלושת דורותיהם ומורשתם הגאה. חיפשתי שולחן שאולי יהיו בו אנשים בגילי, ופחות טף עם מוצצים. ואיך שעמדתי להניח את ישבני, שלבש מכנס חדש עם חולצת משי שווה, משהי קראה לי:"את גילי, הבלוגרית?".עניתי מופתעת ב"כן", והיא-לירון היפה, הובילה אותי לכסא מול הבמה. "סדרתי לך כסא כבוד", אמרה גם למשפחה, שהוזהרה מראש, שחוצן יסתפח אליהם.


מולי ישב מתוק, שצייר וצבע בהגדה לילדים, הפקה קיבוצית מקורית. ילד אחר הושקה בהרבה יין תירוש, כנראה כדי שירדם מוקדם. לצידי ישבה וותיקה בקיבוץ, שהיתה המתורגמנית שלי למהלך הערב. על הבמה התכנסה תזמורת בלבן חגיגי, ומאחורי פודיום עמד מנחה הערב, שממש לא נראה כמו שדמיינתי. בעל שפם מסולסל, בלורית שהלכה לאיבוד ועייפות החומר, מעשרות שנות הנחיית סדר. המנחה היה רענן, אביבי וחתיך, אם יורשה לי להביע דעה פרטית.


ילדי גן עם שיבולי חיטה ושעורה בידיהם הגיעו בטור עורפי, וכל אחד הניח את "הקציר" שלו בכדים למרגלות הבמה. "טקס הבאת העומר וסמליות האביב הם חלק חשוב בהגדה הקיבוצית, שקשורה בטבע והתחדשותו", אמרה שכנתי. חבורת נשים בשמלות דו-שכבתיות רקומות, סגנון חלוצות רקדו ריקוד, שהוא ברפרטואר הקיבוצי עשרות שנים.



המנחה, עופר נדמה לי, שם שכיח לחתיכים הציג כל פעם את העולים לבמה. זמרות קטנות בקול מבוייש, נערות בשלות, נשים שהן וותיקות המקהלה. פה ושם איזה גבר, כמו אליהו הנביא, שלבש גלביה פרץ בהתלהבות לבמה וסיפר משהו היתולי, מההווי הלוקאלי שהצחיק את הקהל.


קדימה אוכל


קערת הסדר, לא ממש קבלה הנחיות שימוש. לעומת זאת מצוות שתיית היין, זכתה לריקון בקבוקים והשאלתם לשולחנות סמוכים. הסתבר לי שכל הערב מתנהל בשירה מתומצתת, שניים-שלושה בתים, גם משירים ישראליים בכלל לא הגדתיים. "אני מבקש להתאפק עוד קצת, לא מנומס", העיר המנחה לאלו שלא הסתפקו בניקור במצות, אלא אצו למטבח להביא סיר מרק צח וקניידאעלך לשולחן. כשניתן האות, עם ישראל הרעב מנדודיו, קם לחפש את סיר הבשר. בטור מופתי ולא נדחף או עובר לצד של המגישות, "כמקובל" בחתונות, עמדו הקיבוצניקים לקבל פולקאס טעימים עם שזיפים, אורז הודי או גלילי, סלט כרוב, גזר וחמוציות, דגים שוחים בשמן צף, ואת היתר תראו בתמונות שלהלן.


קושיות ששואלת את עצמי

בזמן שהתרוצצתי בין השולחנות, כדי לצלם, ניסיתי לקלוט משפחות "מאושרות". כאלו שבהם מדברים לא רק על "תביא לי עוד סלט", או "קחי את הילדה הביתה, היא שפוכה". גבר שנותן נשיקה צנועה לחיי אשתו, מסתכל עליה במבט מעריץ, או ברור שהיא גאה בו שהוא אחלה גבר. אוקיי גילי, אני והפנטזיות שלי. נדמה היה שכולם מכירים את כולם ואכן, הסתבר שאני הייתי האורחת היחידה מבין 505 חברי הקיבוץ, מסבירי הפנים.


אז מה אם הובטחו לי 900 איש, גם מחצית זה מספר מרשים של נוכחים, ככה דיווחה לי לירון. אחרי "קדימה אוכל", הרבה פרשו. מקהלת הקיבוץ שכללה נשים שחלקן נראה שעברו גבורות וילדי גן, שרו את "חד גדיא", ו"אחד מי יודע", עם שפת סימנים מרשימה.



לפני התפזרות והצהרת "תם ונשלם", החברים התבקשו לפנות את הכלים. העניין הזה תוקתק במהירות, בפס הנע של צלחות, סכו"ם. משהי שראתה שאני עסוקה בלצלם, לקחה את הצלחת שלי וניקתה. "מה הבעיה?", היא אמרה כשלא הבנתי למה. ואז נתקלתי בשני שלטים מעניינים.



כשכולם התחילו לפרוש כל אחד לביתו, לפרטיותו, כמו במטה משה, התפרשו בשטח צעירים. עם מטאטאים, יעים, ארגזי פינוי צלחות ועבודת צוות עם בדיחות וכייף. איך אני יודעת?, כי שכחתי את המטריה שלי מתחת לכסא והיא חיכתה לי על שולחן, שבו נאספו סידורי הפרחים. שמחתי על שעתיים וחצי שעפו לי בעניין רב, סדר פסח במופע חי, ששומר על גחלת ציונית-חילונית-מקורית.


יומיים אחרי המאורע המכונן, התייצבתי בארכיון הקיבוץ, שחוגג 102. כדי להבין את הטקסיות שהשתמרה משנות ה-50 של המאה הקודמת, ולמה ההגדה של כפר גלעדי, הפכה להיות זו המייצגת את איחוד הקיבוצים ותנועת העבודה ועוד הרבה ניואנסים מרגשים, שנשלו בזהירות מקרטונים מצהיבים.

ביקור בארכיון קיבוץ כפר גלעדי-עמדו פה לכתבה

#גלילעליון

אולי יעניין אותך:

 כל הזכויות שמורות לגילי מצא ©

© Made by Gili Mazza