מטיילת לבד-טועה בדרך


סלפי בנהר הנעלם קיבוץ הגושרים

אני לא יודעת מאיפה הגיע הגל הזה, אבל הוא שטף אותי באדוות קרות ומלוחות. בקושי ראיתי את הדרך,מבעד לעיני המזוגגות. עצי אורן, שבהילוך רגיל בחיי, הם סוג של רעננות מטהרת, הפכו לריח של סכנה ופחד. המחטים הללו דקרו לי את הנשימה, אז סגרתי את החלון וניסיתי להקשיב לחושים.

כעסתי על עצמי שהתמסרתי לגבר הזה, שקולו ברקע נשמע מתכתי וחסר נשמה. למה הקשבתי לו? כשראיתי מחצבת אבנים ועוד הייתה לי הזדמנות לעשות פניית פרסה בטוחה. גשם שירד ערב קודם, שטף את הכביש בחלקלקות שהתפלה בסיבובים חדים, נטולי אופק.

השתדלתי להתעלם מסימנים רעים, כמו אבנים קטנות שהידרדרו מהרכס לכביש השומם ממכוניות. זה לא סלעים אמרתי לעצמי, אבל ליתר בטחון נהגתי באמצע הכביש, על הפס הדק ביני למי שבא ממול. התחושה הנלווית הייתה מפתיעה. במקום נינוחות מוכרת של התמסרות לדרך בידיעה שאני מוגנת, החששות גרמו לי להשתמש בבלמים שהפיגו ריח סכנה.

בדרכי-צלמה גילי מצא

מה קורה לי פה?, למה הפאקינג יער משופע הזה במדרונות, שלמרגלותיו צצו להן בריכות דגים, טורף את שלוותי. איך זה כשאני בעיר זרה או הולכת ברגלי העצמיות, אני מסכימה לטעות. אני מוכנה לאבד את הוודאות, שברור שאין לי כשאני פעם ראשונה במקום חדש. למה הדוושות הללו, מניעות גלגל מחשבות טורדני במקום ליהנות מהנוף, מהאוויר הצלול, מעצמי.

איפה האישה ההיא, שיודעת תמיד לחזור על עקבותיה ולא משנה כמה הרחיקה לכת. איפה הילדה הסקרנית, ששמחה לגלות דרך חדשה. איפה זו שטעויות הן מבחינתה הדרך הכי טובה ללמוד, כל מה שלא כתוב בשום ספר.

אז מה אם אני לא אוהבת לנהוג. וכשאני בארץ זרה, לשכור רכב זו לא אופציה. כי תמיד מתי שהוא יהיו סיבובים חדים, כבישים בלי רוחב לשני רכבים, שילוט בשפה לא נגישה, מרחקים בלי נפש חיה, מחלפים מתפצלים למדינות שכנות, ועוד מעצורים שבולמים את חדוות הרצון שלי לתפוס הגה.

מנהרה גשומה-צלמה גילי מצא

וגם אני לא מגיבה טוב למנהרות עם תאורה אפלולית, שלא נגמרות ומים זולגים כמו ממטרות כשיש גשם. זה מרגיש לי כמו להיכנס לבטן של לווייתן שבולע אותי עמוק לתוך קרביו האפלים. אני מאיטה ברמות שמייצרות נהגים עצבניים, שמאבדים את הנימוסים האירופאים. וחוץ מזה אני תמיד טועה בפניה השנייה שמאלה. ואני שונאת לאחר, להגיע אדומה, מזיעה ולהתנצל לפגישה שלפעמים התאיידה.

משאית שבאה מולי בכביש, כמעט קטעה לי לא רק את המחשבות. זה גרם לי לרצות לקחת פסק זמן מלעשות שני דברים ביחד. מצאתי קטע חשוף בשולי הכביש לעמוד בו, לצאת מהאוטו ולתת שאגה. שהדהדה במדרון הענק שהיה למרגלותי. חשבתי שאף אחד לא שומע, אבל גם לא היה אכפת לי אם יצוץ משהו וישאל: "איך אני יכול לעזור לך?".

לפעמים רק הידיעה שיש משהו ששואל, או בכלל יודע שהלכתי לאיבוד, או איפה אני על פני הגלובוס, מרגיעה. אני בכוונה אומרת משהו, כי יש בי משהו רומנטי חסר תקנה, שלא מסתדר לאנשים עם העובדה שאני טובה בלטייל לבד. כאילו שאני צריכה ליישב את הסתירה הזו, של אישה אחת שהיא גם וגם, ככה ואחרת. לא שייכת לשום תיוג מן המניין.

לטייל לבד מעצים את הווייתי וגורם לי לתחושת דריכות מרגשת וחיוניות עצומה. לטייל לבד מוכיח לי שאני יכולה לבטוח בעצמי בכל מצב. לטייל לבד מאמן אותי לגלות שאני אמיצה, גם כשאני פחדנית במקומות אחרים בחיי. אז מה אם אני יכולה להזיל דמעה מלראות זוג וותיק, עם רכות טרייה יושב בשתיקה על ספסל.

ספסל ממתין-צלמה גילי מצא

אז מה אם לראות גבר עם זר פרחים שהוא נושא בזהירות וגאון ברכבת, או באוטובוס כמעט גורם לי להגיד "תודה שחשבת עלי". לרצות להניח ראש על עלי הכותרת שמדיפים פיתוי ולהרגיש משמעותית לאחד, רק אחד. אז עכשיו אני מתמסרת לגבר הזה, שיושב מעלי. שיודע מה הוא אומר רוב הזמן.

סירבתי בתוקף במשך שנים לנסות אותו. עד שנכנסתי בטעות לשטחי אויב, או הגעתי לתהומות או מקומות שהרגישו ככה. סיימתי להתעקש שפתק בין הרגליים, שבו אני כותבת בצפיפות באיזה שלט אפנה שמאלה, ימינה, ישר, או כיכר באמת יביא אותי למקום שצריכה. שגם אם זו פעילות שמאמנת את שרירי הירכיים הפנימיות, וגם שומרת על ערנות, כדאי שאסתנכרן עם הקדמה.

אחרי שהוצאתי את הקול עמוק מהסרעפת, התיישבתי והנחתי את הגב על עץ. הקליפה שלו עם עיניים רבות, גזע רחב, שורשים כמו ידיים מגויידות, הייתה מקום מנחם. תוחלת חייו של העץ החכם הזה, הייתה חיבוק שמבטיח לי שאני לא לבד. גם האדמה שקלטה את מלוא משקלי, קרקעה את תחושת הילדה שהלכה לאיבוד ומי יודע איזה שועל, זומם עליה.

ורק אז, מהשקט העצי הזה יכולתי לקחת את המכשיר שגרם לי לתלות ממכרת ומפחידה, ולהפוך אותו לשותף לאמנות שלי. מצלמת הטלפון הנייד, שהופכת לי בשניות את הרובוט המתוחכם לידידותי ומשפר מצב רוח. לעשות זום על עלים, פרחים, צורות אמורפיות מסקרנות ואז להתייחס למקטעים מהנוף, שהאור נשפך עליהם באופנים שנראים כאילו אני במקומות שונים, וזהו אני על הרגליים מוכנה שוב למשול בהגה.

תלשתי לי חופן של עלי אקליפטוס, ופיזרתי אותם בשקע שבו אני מניחה את הכוס קפה שלי. זה ריח שבתור אמא לילדה בגן, הייתי מורחת אותו מאחורי התנוכים שלה, כדי למנוע שידבקו אליה טפילים שדורשים מסרק אכזרי. מאז עברו הרבה שנים והריח הזה הפך לאסוציאציה לבריאות, שצריך לשאוף עמוק. עשיתי ריסטרט על המכשיר המדריך בדרכים, כדי להרגיש שיצאנו לדרך חדשה.

הפעם אמרתי לעצמי "תקשיבי לו, תסמכי עליו". ונזכרתי איך בשבוע שעבר, בכביש שמסתעף, כל פעם שראיתי פקק, החלטתי לסטות מההצעה של המנווט הזר במסך הנייד. זה רק האריך את הטיול בעוד רבע שעה. ואיך שהגעתי לעיר גדולה בשרון, ההתעקשות הזו גרמה לי לעשות סיבובים באותם רחובות צדדיים ולהרגיש מטופשת, שנקלעתי למבוי סתום. וגם כועסת ועצבנית במיוחד.

מדברת עם עצים בגליל העליון-צלמה גילי מצא

להסכים לטעות, היה שעור חשוב עכשיו. לנהוג בקלילות, ולשמוח על מה שקורה ומקסימום אראה שוב את אותו הדבר. פתחתי חלון והתחלתי לשיר עם הזמרת השחורה שבקעה מהרדיו, בבלוז חלוד. פתאום הכל זרם. הכביש החסר מוצא הזה נגמר. ב-T הראשון, ידעתי שהפניה שמאלה נכונה ומשם המשכתי ברצף.

באיזה שביל לבחור?-צלמה גילי מצא

אפילו לא עצרתי להתרענן בכביש אגרה, כי העלים שהיו לידי נתנו לי בוסט אנרגיה חיובית.

כמה חיובית? חייכתי מאוזן לאוזן לאיזה נהג טרי ברמזור, ולפני שאסתבך, נתתי גז מבושם בתחושת השג קטן כל הדרך עד ההודעה "הגעת ליעד". דהיינו, הביתה.

רוצים לקרוא עוד?-מטיילת לבד להתאהב-עמדו כאן


אולי יעניין אותך:

 כל הזכויות שמורות לגילי מצא ©

© Made by Gili Mazza