פירנצה חלק ג



עד שהגעתי לפירנצה, לא ידעתי שאני משתגעת על תיקים. לא הפסקתי לצלם אותם, ואז מצאתי את מקדשו הבלתי מעורער של ג'וצו גו'צי, שהמוזיאון שלו הוא תכשיט נדיר ויחיד מסוגו.

שלוש קומות של מוצגים איקוניים כמו ארנק ג'קי מבמבוק, מוקסינים גבריים, סטים לתחביבי פנאי, גולף, סוסים וטניס - מוטבעים באחד משלושת סמלי המותג: פסי אדום-ירוק, אבזמים בצורת רסן וצמד ראשי התיבות GG. מזוודות היו הפריט הראשון שפרסם אותו, ולכן לצדן מוצגת גם מכונית טיולים, קאדילק יפהפייה, שעיצב עד הפרט האחרון.

בקומה הראשונה, בית קפה שיקי עם תפריט שף, שבו אפילו קוביות הסוכר זוכות למונוגרמה של המעצב. ספרי אמנות נדירים מאפשרים לעיין בהם בשולחן ענק, שכולו עם שקעים להתחברות למחשבים, אייפד או נייד. ניתן לרכוש אותם, וגם יצירות אופנה מיתולוגיות, שחלקן מוצעות למכירה במחירים שבין מאות לעשרות אלפי אירו.


חוץ מתיקים, שמתי לב שגם נעלי גברים נכנסו לפריים שלי, שוב ושוב. כדרכה של פירנצה, גם הנעליים זכו במוזיאון, זה של סלווטורה פאראגמו, מעצב-על איטלקי שהחל את דרכו בגיל 13 כמעצב נעלי נשים על-פי הזמנה, והפך למעצב של נשות הוליווד וגבריה. המוזיאון נמצא בארמון מהמאה ה-13, והוא מציג את האימפריה של המעצב, שהיא חגיגה לכל מי שמתעניין בהיסטוריה החברתית והאופנתית של נעליים. רק כאן גיליתי שסנדלי הפלטפורמה הם המצאה של פאראגמו, לצד חידושים נוספים. מאות זוגות נעליים תלויות במוזיאון וכיף לגלות מי הסלביות שנעלו אותן, בהן מרלן דיטריך, סופיה לורן, בטי דיוויס ועוד.

ועוד בתחום הנעליים: חברת נעלי הגברים סטפנו במר, שנחשב מהעשירייה הפותחת בעולם, מחזיק בית ספר ללימוד סנדלרות מהחומרים הכי חדשניים שיש, ו"הבוטגה" שלו היא עילית. ב"בוטגה", הכוונה לעסקים משפחתיים, שקיימים מאות שנים ומתגאים ב"פירמה", שמתמחה בייצור מוצר אחד, בדרך כלל


מחומר מסוים, ולפעמים בטכניקה עתיקה. חלקם מאוימים לאחרונה בגלל תהליך הגלובליזציה של השתלטות רשתות, תהליך שבאיטליה מכנים ברלסקוניזציה.

#איטליה

אולי יעניין אותך:

 כל הזכויות שמורות לגילי מצא ©

© Made by Gili Mazza