שבעת המומלצים שלי-פסטיבל הקולנוע בירושלים



לפעמים "עם האכילה בא התאבון", משפט שמנציח את עצמו בפסטיבל הקולנוע ה-35 שמתקיים באוגוסט הלוהט, בסנמטק בירושלים. יש בו קציר של עשרות סרטי מופת, שהתקשיתי לבחור בינהם, במיוחד כי ההקרנות רצו בסרט נע בשלושה בתי קולנוע ויש גבול לכמה אפשר לתזז ולהכיל. שפע קטגוריות בהן סרטים מעוררי מחשבה, סרטים שהם חשובים להשכלה האישית והאמנותית, חובה לחובבי צדק חברתי באשר הוא.

ולכל הסופרלטיבים מתווספים שוטים של צילומים מהפנטים שמפעילים מנעד רגשות, שטלטלו אותי וגרמו לי לנגב אדים ממשקפי הצפייה. הפריימים המדויקים והתסריטים שזוקקו, מוכיחים מעל לכל ספק שהקולנוע היא אמנות ראשונה במעלה וזה לא נאיבי לצפות ממנה, שהיא תצליח לחולל שינוי איפה שמגעים מייגעים נכשלים.


סרטי חובה להבנת המציאות ב-2018

יש סרטים שנותנים לך כזה אגרוף בבטן, שאתה רוצה לברר כמה זה דוקו וכמה עלילה שנרקחה במוחו הפורה של היוצר. הסרט שפתח עבורי את הפסטיבל היה על הצמד חמד: דונאלד דאק וולאדימיר הכל-יכול: "הנשיא החדש שלנו". אחרי שראיתי כמה פוטין מנהל עיתונות "דמוקרטית" וטראמפ הוא "ליברל", בא סרט נוסף בשם:"שחור על לבן" ומבהיר איך המדיניות של האמריקאי הנאור, שורפת תרתי משמע שחורים, יהודים, מיעוטים והיא לגיטימית היום יותר מאי פעם. ואחרון-הסרט "המנקים" משחיר את הדימוי של הרשתות החברתיות באופן מוחלט, למי שעוד היו לו ספקות.

הנשיא החדש שלנו

סרט שהוא שילוב בין מהדורות חדשות ששודרו בטלוויזיה הרוסית וליוו את מסע הבחירות של קלינטון-טראמפ בארה"ב, לסרטונים שהעלו צופים רוסיים לרשת וביימו סצנות מוטרפות, בעקבות המידע המושתל. בין הקונספירציות שערוץ החדשות מציג כסקופים והוא מתנהל כמונופול מטעם פוטין שמחסל בשידור חי את הערוץ הניטרלי היחיד, רואים "הוכחות" שהילרי קלינטון היא חולת אפילפסיה, רוצחת ומעלימה את מתנגדיה ודעת הקהל ברחוב מאמינה לפייק-ניוז המפחיד והמגמתי.


שחור על לבן

שני בלשי משטרה מקולורדו, אחד שחור והשני יהודי, חודרים לארגון הקו קלוקס קלאן שידוע בכינוי- KKK ופעל בשנות השבעים בארה"ב; במסע צלב בעיקר נגד שחורים ויהודים אבל הוא גם הטיף להומופוביה, שנאת מהגרים ונודע בכך שחבריו חבשו מסיכות וגלימות לבנות ובכך ניטרלו את זהותם. דרמה שהיא בחלקה קומית וברובה מאוד מטרידה, מסתיימת בשוטים אמיתיים מהפגנה שנערכה אשתקד בוירג'יניה של שוחרי זכויות אזרח ובה נדרסה למוות בחורה צעירה, על-ידי כנופיית הארגון שלמרבה הפלא, עדיין קיים ומנהיגו דיוויד דיוק שמגולם בסרט, חי ומסית בצורה מצמררת וצוטט כמי שאומר: "אני שומע בדברי טראמפ הדים לדעותי". אי אפשר שלא לצאת מהסרט הזה, בתחושה שהדמוקרטיה האמריקאית מעוותת.

המנקים

מדי יום מתגנבים בחטף, עשרות עובדי קבלן לבניין משרדים במנילה שבפיליפינים. הם דרוכים שעות מול מסך מחשב, כי תפקידם הוא לנקות את פייסבוק מתכנים אלימים ופורנוגרפיים-ניצול מיני של ילדים, טרור, בריונות רשת ועוד "ממתקים". מדי יום הם נדרשים לסרוק כ-25 אלף דימויים ולהחליט רק על אחת משתי הפעולות: מחיקה -delete או התעלמות-ignore.

המרואיינים לסרט הזה, שחתומים על חוזה עבודה שדורש סודיות הם צעירים שלעיתים גרים בפחונים בשכונות עוני וגם חווים חיים בזבל, כי הם חייבים לצפות בחומרים שגורמים להם לסבל ממשי וסיוטים, מתחילתם ועד סופם כדי לקבל החלטה אם למחוק או להתעלם מהם. אחד מהם מתאבד, אחרי קריאות מצוקה ובקשות העברה שבתאגיד התעלמו מהן. בסרט מראים שימוע פומבי שנעשה ל"פייסבוק", "יוטיוב" ו"טוויטר" על התכנים שמקודמים באמצעותם, כמו התעללות בבני מיעוטים במיאנמר ונשאלות בסרט שאלות חשובות על צנזורה והאם הרשתות החברתיות הן העיתונים החדשים, שעושים שטיפת מח מרעילה.

סרטי חובה להבנת המקצוע - אמהות

אי אפשר להגיד ששתי האמהות שמיוצגות בסרט האיראני "אווה" ובסרט הצרפתי ”הבטחה עם שחר", הן "נורמליות", אבל הן בהחלט עושות "כמיטב יכולתן, כמיטב הבנתן", שזה נחשב מספיק טוב, אם משהו היה שופט אותן לפי איזשהוא מגדיר מקצועי, נגיד האורים והתומים לאמהות מיטיבה. ב"הבטחה עם שחר"- היא אמא יהודיה פולניה למהדרין, בסרט האיראני, היא סתם דאגנית ברמה אובססיבית וההבדל העיקרי בינהן, הוא בין אמא מדרבנת להשגי על לאמא מצמיתת רצונות ובאופן לא מפתיע, התוצאה היא שני ילדים יחידים, שאחת מנסה והשני מצליח להתאבד. אופטימי זה לא אבל בשביל קולנוע משובח, לא צריך סוף הוליוודי.


אווה

סיפורים שמתרחשים בארצות שהן "מחוץ למסך" שלנו כישראליים, הם תמיד מרתקים בעיני. במקרה הזה הסרט מערבב בין חוקי השריעה (בערבית: الشريعة) שהיא הדין האסלאמי, לפרשנות אישית קיצונית שמטרתה לשמר את הבתולין של נערה מתבגרת, שצניעותה מוטלת בספק. אמא שלה, היא זו שמגבילה את צעדיה וחודרת בגסות לפרטיותה, באמתלת "הרחקת האדם מהרוע והשחיתות בחיי היומיום ובעולם הבא", שהם ליבת השריעה.

המניעים של האמא הזו, מתבררים באקראי באחת הסצנות, אבל התוצאה של יוזמותיה לבידודה החברתי של הבת שלה, מסתיימת בנסיון התאבדות ובכאב בלתי ניתן לגישור ביחסים נפיצים, במדינה שהיא במילא כור היתוך בלתי נסבל לחרות הפרט.


הבטחה עם שחר

רומן גארי שנודע בשם העט שלו אמיל אז'אר, בכלל נולד בשם הליטאי וכשר:רומן קצב. רבים מצליחים להגשים את החלומות של האמא היהודיה שלהם, אבל במקרה של קצב אלו היו מגה-חלומות ראוותנים של אמו נינה והוא מימש אותם אחד לאחד ואז ירה לעצמו כדור בראש. ומה בסך הכל נינה רצתה? שהוא יהיה טייס קרב, קונסול צרפת וסופר שפרסם 25 ספרים תחת שמו ושישה ספרים תחת שמות בדויים.

סרט טוב הוא כזה שמניע אותי להכנס למנוע, הכי נגיש בעולם ולקרוא פרטים אוטוביוגרפיים. לדברי הסופר של "כל החיים לפניו", "עפיפונים" ועוד ספרים זוכי פרס גונקור היוקרתי, המניע העיקרי של גארי בכתיבה תחת פסבדונים היה הרצון להוכיח שמוסדות ההוצאה לאור והתקשורת מלאים באנשים שמסתמכים על דעות קדומות, אופנות מתחלפות ושמועות.

אפשר לומר שהגאון הכיל בחייו ביוגרפיות של עשרות אנשים, אבל אהבתה חסרת הגבולות של אמא שלו, לא הועילה לשפיות שלו. אהבתי את הווידוי שנמצא במכתב ההתאבדות שלו ולא מופיע בסרט: "אפשר לנמק את זה בדיכאון כמובן, אבל אז תצטרכו להתכחש לכך שהוא ליווה אותי כל חיי הבוגרים ואפשר לי להשלים את עבודתי הספרותית. לפחות אמרתי את כל מה שיש לי להגיד".

סרטי חובה תוצרת בית

חמש שנים עברו מאז שסרט ישראלי פתח את פסטיבל הקולנוע, בהקרנה אותה גדשו אלפי צופים בליל ירח מלא, בבריכת הסולטן. "הבלתי רשמיים" באנגלית: The Unorthodox, גרם לקהל לעמוד על רגליו ולמחוא ממושכות, גם לקאמבק המדהים של שולי רנד שהתחרד ובעקבותיו כנראה הגיע קהל דתי מכל הקשת. לעניות דעתי מגיע ללא רשמי הזה, שייצג את ישראל בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר", אי שם בקאן או בכל מקום אחר.

הסרט "הד" הוא לכאורה סיפור בנאלי של בגידה, שמהדהד במכרה בו עובד הגיבור לפצצת הדינמיט, שנזרקת לחייו עקב גילוי אקראי על בת זוגו לחיים. מה שהכי סקרן אותי במהלך הסרט, זה מה חושבת הגברת שבכסא לידי על הגיבורה, כי במקרה מקרי היא זו שגילמה אותה: יעל אבקסיס.

בסוף הסרט שכלל גם סצנות אינטימיות שאלתי את אבקסיס, אם היא הצליחה לראות את עצמה כצופה ניטרלית והיא ענתה שכן וממש נהנתה וגם הוסיפה בצניעות: "זה אולי הסרט השלישי שלי שאני אוהבת ומוכנה לראות שוב".


הבלתי רשמיים

עלילת הסרט מבוססת על הסיפור הבלתי ידוע של הקמת מפלגת ש"ס בירושלים. השנה היא 1983 ולבעל בית דפוס ירושלמי, נמאס להיות ספרדי מקוצץ כנפיים. בספונטניות נטולת מחשבה, הוא מחליט להקים רשימה מזרחית חרדית שתרוץ לעיריית ירושלים. הוא אוסף שני חברים שלאף אחד מהם אין מושג בפוליטיקה, אין אמצעים, קשרים או כסף, אבל יש להם כמויות מרשימות של זעם, תשוקה וחוש צדק והם יוצרים מהפך דרמטי, כמו שחיים יבין אהב להכריז במהדורת החדשות של סיום הבחירות לכנסת.

ההומור והשנינות, הזכירו לי שילוב משובח בין הגשש החיוור לאורי זוהר, בלי להפחית חלילה ממשחקם השובה של שולי רנד ויעקב כהן. סרט שהוא מאוד לוקאלי במובן של חוצפה, תעוזה, יצירתיות ושאר תבלינים שיש בשוק מחנה יהודה ובפטריוטיות ישראלית, שלא עוצרת באדום.


הד

אבנר חושד שאשתו אלה, מנהלת רומן והוא שותל לה מכשיר הקלטה בקליניקה. ההקלטות הללו הופכות לאובססיה לאיתור זהות המאהב וכשהוא כמעט מצליח לאתר אותו, אשתו נהרגת בתאונה. ההקלטות הללו שהן הציר של הסרט, מהדהדות מול עיסוקו בחומרי נפץ כדי לפרוץ נתיבים תת-קרקעיים ככורה.

אבל נדמה שככל שאבנר יודע יותר, הוא מבין פחות וכך גם הצופה. בשלב מסויים הוא קושר את החוטים ומגיע לביתו של המאהב, אבל העימות איתו לא מרגיע את השאלה המנקרת למה??, החיים הכפולים עם האנשים שנדמה שהם העור השני שלנו, מתבררים כהצגה גדולה שלא מעט משפחות מצטיינות בה. חומר למחשבה לכל מי שבטוח שהוא חי בשקיפות מלאה עם שותפיו למסע.

לרשימת הסרטים והארועים עמדו פה-http://www.jff.org.il/he


אולי יעניין אותך:

 כל הזכויות שמורות לגילי מצא ©

© Made by Gili Mazza