ארבע ארצות ביומיים

נחתתי במרוקו, קוריאה, גאורגיה, סנגל, בטיסת קוויקי יעילה. ברגע שהיתה לי הזדמנות לחוות מסע קולנועי מעורר השראה,

החלטתי להצטרף. בפסטיבל הקולנוע בירושלים, לראות נופים שסקרנו אותי, כי זו המהות של טיולי. בחלק מהסרטים שבחרתי, הגיבורה הוצגה כאישה דעתנית, קשוחה, שהולכת עד הסוף, כנגד מוסכמות חברתיות. "על החוף, בלילה, לבד" (קוריאה הדרומית), "משפחתי המאושרת" (גאורגיה), "פליסיטה" (סנגל), היו וריאציה בשפת מקור שונה, על התנגשות בין רצון למימוש ל"מה יגידו" המשפחה, השכנים, הדעות רווחות.

הסרט שהכי אהבתי, הוא על מנאנה, מורה גאורגית בת 52, שמואסת בחיים תחת קורת גג אחת עם הוריה, בעלה וילדיה ושוכרת דירה לבד.אקט שמערער את שלוות הנפש, של כל הנוגעים בדבר, במיוחד כשאין לה "סיבה" נראית לעין. "בעלך לא שותה, לא מהמר, לא מרביץ, למה את מביישת אותנו", אומרת לה אמה הקשישה, ולכל הפולניות בקהל, נפלט צחקוק נבוך. הדאגה המזוייפת שכל דורשי טובתה מפגינים, היא סוג של מראה גם עלינו.

מדינה פלורליסטית לכאורה, שבה אישה באמצע החיים שחיה לבד, היא מוצר פגום שדורש פחחות. הגיבורה לא מסבירה עד סוף הסרט, מה הניע אותה, גם כאשר במסיבת מחזור, נפלטת רכילות שערורייתית. הסרט נע בין הומור לכובד ראש, בין לוקאליות צרת אופקים לסטיגמות נפוצות, בין סיפור משפחתי פרטי לחוייה שמייצרת הזדהות, אצל כלל הצופים. מקסים!

"על החוף, בלילה, לבד", הוא סרט שנפתח במשפט שכבש אותי "אני תמיד אוהבת לחזור לשוק ולפארק", אומרת יונג-הי. אלו הם על-פי רוב המקומות שאני נמשכת אלהם, כדי להסניף את דופק העיר, ולנוע על הניגודיות שבין המולה לשקט. המצלמה עושה לונג-שוט לעצי הפארק הערומים בשלכת, שמעוררים מצב רוח מלנכולי ותחושת בדידות.משהו שכל טייל פגש, ברגעים שלא היה לו, עם מי לחלוק את החוייה. ציר הסרט מתמקד ביונג-הי שהיא יפיפיה צעירה, שמנהלת רומן עם במאי נשוי ומבוגר, שנוכח רק באזכורים שלו, ובנסיון הנואש שלה, להבין מה זו אהבה ומי ראוי לה. סרט שגרף את פרס השחקנית בפסטיבל ברלין.

"פליסיטה", מסופר בצרפתית סנגלית משובשת, בפי הגיבורה שהיא אם חד הורית, שבנה נפגע אנושות בתאונת דרכים. מוסיקה מקומית, גורמת לצופה לנוע בכסא בקצביות ולעקוב במתח, אחרי נסיונותיה לגייס כסף להצלתו. המכשול העיקרי בדרכה בשכונת העוני המתפוררת בה היא גרה, הם גברים ולכן היא צריכה לגדל שריון עב כרס, כדי לשרוד.

שיירה עושה את דרכה, עם שייח גוסס שמשאלתו האחרונה היא להקבר לצד יקיריו. "מימוזה", הוא סרט מסע גברי באופיו, על רקע נופי הרי האטלס וקצב איטי שדורש אורך רוח. הצילומים שבו, גרמו לי להשאר וגם השאלה המסקרנת תמיד, מה יהיה בסופו?.