בית לגוף, לנפש, לרוח-חדש בת"א
בשבוע האחרון טסתי פעמיים לאותה ארץ. ארץ השקט, התקווה, הכח לעוף מעל שלשלאות השגרה, הכבדות והפחד מאי ודאות. הרבה זמן חיכיתי שהארץ הזו תפתח את שעריה, שנסגרו בגלל עלילות הקורונה. מסתבר שלא הייתי היחידה, כי בתור איתי להיכנס בדלת אמותיה, עמדו עשרות אנשים באמצע החיים.
אנשים עם מכנה משותף - כולם מיומנים בישיבה. לא סתם ישיבה על כסא או כורסה, אלא בישיבה הכי מפחידה בעולם- כזו שבה מקשיבים לרווח שבין המחשבות. כי רק כשמעזים להקשיב ל"כלום הזה"; שבו ממש צריך "לא לעשות", ואז לרגע חמקמק קטן- ניתן להרגיש- שהכל בסדר, לא חסר דבר
מה הכתובת של "הכל בסדר"
גיליתי בית חדש להרבה ניסים, מבית מדרשו של ניסים אמון, ברחוב שונצינו 16 בת"א. כאן, בתווך בין מוסכים ועד לא מזמן מכוני עיסוי אפלים ומצמיתי נשמות נשיות, לוחצים על קוד כניסה ועפים לקומה השלישית. נכנסים למתחם נקי בעיצוב ומזמין בחיוך, תלמידים חדשים וותיקים, בסולם הסבל האנושי
עכשיו אני כמעט שומעת, חלק מכם שמנידים ראש ואומרים בידענות "רגע זה לא "הגורו הזה"? שלוקח אנשים למסעות בארצות אקזוטיות, בסמינרים ובסדנאות. ומי יודע אולי שמעתם על "טרילותרפיה"; יצירת המופת של אמון, שהיא אחת השיטות היותר מועילות בקאנטרי קלאב הכה פופולרי של מיינדפולנס לסוגיו, הנשק האולטימטיבי , להדברת ווירוסים אלימים, שמייצר המיינד המתוחכם
את ניסים פגשתי לראשונה במרכז "טאוס" באי פארוס ביוון, אליו הפלגתי, כדי לעשות סדנה ביחסים קארמטיים ובבקשה אל תשאלו אותי מה הייתה התוצאה של הניסוי האישי הזה. לאי היווני הגיע ניסים, הזן מאסטר הישראלי הראשון, אחרי שצבר קילומטראז' קשה עורף בנזירות בודדת בקוריאה, יפן ותאילנד ובזכות זה שהשיל את האגו הצליח למרק רצפות, לטאטא שבילים, למדוט בלי סוף, לאכול אורז ומרק וללכת לישון עם בטן שבעה, ממה שיש. כי בשורה התחתונה להוקיר את מה שיש, זו התמצית של המרק ששמו חיים והליבה של התורה כולה-חיים בהווה! תשכחו מהעבר, אל תדאגו לעתיד
איך מרק קשור לסיפור?
במסגרת רשימת האירועים שמתקיימים בחודשים יוני-יולי בשונצינו, הוזמנתי להרצאה מפי המאסטר, שבחר להקרין את הסרט החביב עליו ;"נערת הראמן", סרט שלכאורה עוסק במסעדה יפנית קטנה שסובבת סביב קדרה מהבילה בדגים נאים, בבשר רוטט, במתכון סודי שהוא שעור לחיים. על הרצפה בשונצינו, סודרו מזרנים וכסאות ישיבה עם משענות , בסגנון "סינמטק" הודי, במתכונת שאמון אימץ כאשר לימד במרכז "אושו", בפונה, שהוא תחנת עצירה חביבה לבוגרי הודו לדורותיהם-מודה שגם אני עברתי בין כתליה השנויים במחלוקת
כהקדמה לסרט, ניסים תמצת את המהות היפנית, כפי שחווה אותה על בשרו, כסוגדת ליופי. מסתבר שאסתטיקה היא הדת הסודית של נתיניה בסוף העולם שמאלה, כזו שמעניקה לעוסקים בה יכולת להתרומם מעל טרדות ובורות החיים. מי שהסתכל היטב סביבו, יכל לראות את דת היופי, אלוהי הפרטים הקטנים, במרחב שבו הערב התקיים, שמשקף את המהות האמונית של יוצרו המיוחד
נערת הראמן-הוא למראית עין סרט על אבי, אמריקאית שמגיעה לטוקיו בעקבות החבר שלה וננטשת, אבל בעצם זה סרט חניכה, שמשמעותו העמוקה מתגלה, ככל שאבי מתעמקת במרכיבים הסודיים של הקדרה. אבי מוכנה לספוג כל השפלה ולעשות כל עבודה שחורה, רק כדי להרגיש את טעם החיים, שמגיע אליה טיפין-טיפין
"אדמה" ומים-צלמה גילי מצא
הסרט הרגיש והמינימליסטי הזה, מקביל בעיני למדיטציה. הנוסחה של הראמן, שאבי מבקשת ללמוד מבעל מסעדה שכונתית, יפני משוגע, שהיא הופכת לסנסאי (המורה שלה), דורשת ממנה משמעת, התמדה וחיבור למגון איברים ואת התוצאה תצטרכו לראות, כי זה סרט שגרם לי לזלוג ולהרהר בו גם יום אחרי
מים "ואש"-צלמה גילי מצא
מוסיקה כריפוי
שבוע לפני המרק הקולנועי המשובח, התקיים ב"שונצינו" ערב שירה מקודשת בניצוחם של אורי יבור וסנדרין סנטאל. סביב מעגל עם "להבה" שניצתה מתאורה מהפנטת ועלי בננה, התכנסו עשרות אנשים, שנזקקו לתרופה. כזו שמנקה את מרתפי הקול וחדרי הלב, גם מנזקי הקורונה, שהגבירו את מחלת הבדידות, החרדה והדכאון, גם אצל כאלו שלא סבלו בעבר מהתסמינים
הייתי עדה בפעמים שונות בחיי, איך שירה עם כוונה טהורה, שמתבצעת בחברותא, מעלה את התדר האנרגטי לרמות של שמחה ואופטימיות, ומחוללת קסם מעצם מצב ההודיה. לפעמים מדובר במנטרות "בדוקות" בהודית, או באמירה רפטטיבית של מילים בעלות כח, שמחברות לפעימה הטבעית.
אפשר לומר שמעגלי השירה הללו, הם וריאציה ניו אייג'ית, על הפורמט המוכר לנו מהתנועה הקיבוצית; שירה בציבור. כזה שבו יושבים במעגל, מנגנים בכלים מסורתיים, שרים בחברותא עם "מוביל", נותן הטון. הסנטר של התכנסות כזו הוא קומזיץ', או קטורת/ נרות שהם הומאז' למדורת השבט הקמאית
סנדרין, היא זמרת, כנרית ומנחה מעגלי שירה מקודשת, אורי הוא מוסיקאי נהדר ומומחה לצלילים מרפאים. להרכב הזה הצטרפו אורחים, באימפרוביזציה נהדרת. שעתיים וחצי של מופע אקטיבי, בהן הזמן דילג למימד אחר. השירה של סנדרין ריגשה והרגיעה אותי בו זמנית והקלטתי דוגמית ממנה. כאשר חזרתי הביתה, הקשבתי לה שוב ושוב, עד שהיא הפכה לשיר הערש שלי, באחת לפנות בוקר.
עוד כתבות עם שאר רוח?
כנסו לקגטוריה "מראיינת ומתראיינת"
שכוללת סדרת כתבות:
