ערומים בערד-לצלם את המיצב של ספנסר טוניק
לפני כמה חודשים, נודע לי שהאמן הבינלאומי ספנסר טוניק Spencer Tunick , שנודע במיצבי הערום הסנסציוניים שלו יחזור לישראל. הפעם דובר בפרוייקט המוני עם מטרת על חשובה: הקמת מוזאון להצלת ים המלח, ששוקע /טובע / מאבד גובה ומתחפר לעומקם של בולענים, שמפילים כבישים, שומטים את הקרקע מתחת למלונות ולישובים ומהווים סכנה להמשך החיים באזור
כדי להבטיח את סיכויי לדגמן (בעירום מלא וחשוף!) ולהיות חלק ממצע אמנותי לצילומיו של ספנסר, התבקשה תרומת מינימום להקמת המוזאון, שיצא לדרך משמחת של פרוייקט מימון המונים וכרגע הוא וירטואלי בלבד
ים המלח קרוב לליבי, מאז שהייתי ילדה ביליתי בו חופשות עתירות ברום מרגיע, גופרית דומיננטית והייתי עדה למראות נודיסטיים, של נופשים סקנדינביים שנגעי עור פשו בגופם וקופת החולים שלהם, אישרה להם קייטנת טבילה בשמש, בים וברוח הקודש מדי שנה
החלטה דרמטית
את כרטיס הטיסה שלי חזרה לארץ, אחרי קינון של כמעט חודשיים בחו"ל קבעתי שבוע לפני התאריך ההיסטורי, 17 לאוקטובר 2021. בעודי אורזת כדי לחזור, קיבלתי הודעה לעיתונות, עם הזמנה מאוד מפתה לתקשורת לצלם את הפרויקט ולהחזיר טופס חתום מפורט. חטפתי עור ברווז. דמיינתי איך כל הצלמים-הקולגות שלי, מזה כמה עשורים, יגיעו עם הזומים הכי גדולים שיש להם, כי הגודל קובע, ואני ארצה להפוך לנציב מלח מרוב בושה
עם כל הכבוד שיש לי, לאופנה החדשה של נשים שמצטלמות עם צמיגים מרשימים וחזה נפול, עצם הרעיון שעשרות עוגות קרמשניט, אפלל שטרודל, טופפל שטרודל, זאכר ושניצלים שמתאימים לקיבולת של משפחה מורעבת, יקבלו קרני רנטגן מצלמים שיודעים להגדיל כל פגם, גרמו לי להבין שאני אמיצה, שאני הרפתקנית, שאני קולית אבל עד כאן. אולי בחו"ל, שם אני אנונימית יכולתי להרשות לעצמי, אולי במקום בו הזרות היא קרם הגנה, הייתי מפשירה
מסיבה פרטית
את ספנסר טוניק פגשתי כמה ימים לפני האירוע, במסיבה פרטית שנערכה בחוף קלייה בים המלח, שבה הוקרן לכבודו בבכורה, סרט הדוקו המרגש "שומרי ים המלח", שגרם לי להזיל דמעות מלוחות
בסמול טוק שנהלנו אמר לי ספנסר שזה סרט מושלם, להבנת המשבר של ים המלח, משבר של מים, חיים ועתיד האזור, שרלוונטי לכל הלאומים-משני צידי גדת הים וחילוקי הדעות הפוליטיים. העובדה שפגשתי את האיש והאגדה לשיחה בגובה העיניים, לא הקלה עבורי את כובד ההחלטה, אלא הנכיחה את החששות שלי להתערטלות שהיא מעבר לממד הפיזי
באירוע המצומצם הזה, נכח העסקן ארי ליאון פרוכטר, היזם של המוזאון, שמנהל את עמותת "תחיית ים המלח", שהוציאה את הקמפיין לגיוס המונים. פרוכטר הסביר שהבחירה בערד נעשתה, כי העיר מהווה את שער הכניסה למקום הצמא להחייאה, ושבמוזאון המרשים למדי בתצוגתו הווירטואלית, יוצגו צילומיו של ספנסר, מכל עבודותיו המונומנטליות מהאזור, מאסה אנושית שהוא פיסל למסמך ויזואלי מרגש
להתפשט - להצטלם - לצלם
ההכנה לצילומים התבצעה תחת מעטה כבד של סודיות. נקודת המפגש היחידה שהתפרסמה לכל הנוגעים בדבר, הייתה המתנ"ס בערד. משם יצאנו באוטובוסים נפרדים לתקשורת ולכ-200 מצטלמים. מסתבר שנרשמו כ-350 אנשים, אבל זו הכמות שבסופו של דבר הגיעה
מרגיע לדעת, שלא רק אני עשיתי נסיגה טקטית. ואכן- כל אלו שדמיינתי בעיני רוחי, צלמי קרבות ושועלי עיתונות וותיקים התייצבו עם תרמילי ענק. אני באתי עם הטלפון החבוט שלי, שמצליח להפתיע בפריימים אמנותיים ומצלמת לייקה קטנה וחסרת משקל
באוטובוס, הצלמים-רובם המכריע גברים, החליפו דאחקות וסיפורים אישים. הנהג אכן לא ידע לאן הוא נוסע ועשה הלוך-חזור, עד שאנשי אבטחה שניצבו בשטח, כיוונו אותו לשביל צד, בגבעות של עוטף ערד. אחת בצהריים, שמש חזקה ממעל, צעדנו אי שם לעבר היעד. מקום חסר נ"צ, חשוף לשמש, אובך ולרוח החזקה, עם כסאות פלסטיק, קרטון סנדוויצ'ים של טונה/ביצה קשה ושפע של בקבוקי מים
המיצב בערד של ספנסר טוניק-צלמה גילי מצא
ספנסר טוניק עמד על סולם וכיוון מצלמות לא ברור לאן. סביבו טרחו אנשי צוות שונים. אחרי שהבענו אי שביעות רצון מהמיקום שנראה רחוק מאוד מהמיצב, ספנסר בא לדבר אתנו ואמר שתנאי מזג האוויר ההפכפך הם יתרון מבחינתו, כי הוא אוהב לתת נופך מיסטי לעבודות, שמנותקות מהמציאות. ואכן כשעה לאחר מכן, ניגלה מחזה סוריאליסטי ועוצמתי ברמות
המיצב בערד של ספנסר טוניק-צלמה גילי מצא
עשרות אנשים, שפשטו את בגדיהם והניחו אותם בערמות קטנות, צעדו לאיטם בטור. ספנסר הסביר שכל אחד מהם קיבל פחית צבע גוף לבן, צבע מיוחד שנוצר לטובת המיצבים שלו. אלו שהתקשו למרוח את הגב, שיער ארוך והאחוריים הסתייעו זה בזה
לראות עשרות אנשים מרוחים בצבע לבן, צועדים בגבעות טרשיות ועל אבני חתחתים, נראה כמו סצנה מטקס בשבט נידח, סרט שמתרחש בגלקסיה אחרת. הם צעדו לאט, על סלעים דוקרים, חלקם נעזרו במשהו שיתמוך בהם ואפילו במקל הליכה, מה שיצר תחושה של מופע בפני עצמו
עשרות קליקים נשמעו מהכלים של צלמי עיתונות וטלוויזיה מהארץ ומחו"ל, תכל'ס כל נציגי העיתונות הזרה בישראל. האוויר היה דחוס בהתרגשות, לנוכח הפלא המתהווה לנגד העיניים. מאתיים נשים וגברים, חלקם בגילאים מתקדמים ובגוף שעבר סיפורי חיים עשירים, מתמסרים להנחיותיו של ספנסר, שעמד על סולם עם מגפון
על אחד מכיסאות הפלסטיק, שצלמים עמדו עליהם כדי לשפר זווית, התיישבתי. לקחתי אוויר כדי לראות באמת מה קורה פה. להרגיש מה זה עושה לי. מצד אחד ראיתי כמה הגוף האנושי, החומר-חימר הזה, מנהל דיאלוג קוהרנטי עם הטבע מסביבו
המיצב בערד של ספנסר טוניק-צלמה גילי מצא
מצד שני, לראות כל-כך הרבה ערום, גם של גופות ענקיים בכל קנה מידה, הרגיש מוזר ואפילו היה לי קשה לצפייה. אחר-כך גם הבנתי למה, תמונות של המון ערום נצרבו לי עמוק בתת מודע קולקטיבי, בהקשר שואתי וזה נתן לי בוקס בבטן. במיוחד כשהם פסעו בשיירה, מעדו על אבנים ונראו תלושים מהמציאות, הרגשתי אדווה קטנה של מצוקה
חוויה, חוויה, חוייה
הזמן טס, השמיים קיבלו עננות פוטוגנית וספנסר שביים כמה סצנות, בא מדי פעם לדבר אתנו ואמר "הצבע הלבן הוא האפקט המיוחד שבחרתי, בהשראת גבישי המלח והסיפור המקראי של אשת לוט שהפכה לנציב מלח. אתם רואים כאן לוחמי אמנות אמיצים, שבאו לתמוך ברעיון הצלת ים המלח"
המיצב בערד של ספנסר טוניק-צלמה גילי מצא
כל רגע קרה משהו אחר. עוזרות הפקה, סייעו לאנשים במיקום המדוייק שספנסר ביים ממרומי סולם ומכונית-וואן. מדי פעם כולם התכופפו והסתבר שהם מסירים את הכפכפים שקיבלו. במשך שלוש שעות הם היו שם, אנחנו היינו שם, עם רוח וחול ושלושה טייקים , כאשר באחרון התקשורת התבקשה לפנות את השטח
נציגי משרד התיירות שמימנו את הפרויקט היו נרגשים וגם ראש עיריית ערד, ניסן בן חמו שאמר "הוכחנו היום במיצב המדהים להצלת ים המלח, שערד היא עיר ליברלית, דמוקרטית ופלורליסטית, שמאפשרת קהילות ותרבויות שונות"
שמחתי שהייתי מהצד המתעד של המתרס, חלק מצוות תקשורת בינלאומי, של אנשי חדשות, תרבות, איכות סביבה, שותפים בקטנה להרפתקה וחזון של אמנות משנה מציאות
המיצב בערד של ספנסר טוניק-צלמה גילי מצא
