באתי ליומיים-נשארתי....
הייתי כבדה, מה זה כבדה, טנק מרכבה. לארוז שלוש שעות כדי להגיע לדירה אחרת בארץ, זה סימן מבשר רעות. אבל חוץ מלקבל את המצב ולהפסיק לכעוס על עצמי, לא היה לי מה לעשות. הבת שלי נסעה להדריך סקי בקלאב-מד בצרפת ואמרה לי באגביות "את יכולה לישון בדירה שלי"
300 מטר מהגבול, גזרה שמתחממת לאחרונה. אבל מכוון שכותלי התל-אביבים יצאו לי מכל החורים, קטיושות-מילה שיש עליה התיישנות, גדרות תייל וחיילים, נראו לי ברירת מחדל שאוכל לעמוד בה. בדרך עצרתי לתדלוק עצמי, כי מי יודע כמה בנזין יש בגליל העליון. לא הבנתי למה המשאבה מסרבת לי, עד שנהג משאית הסביר לי שאני במסלול הסולר
לפני שהגעתי לקיבוץ, הייתי חייבת איזה קניון עירוני. עשיתי כל מיני השלמות מפנקות לדירה וגם פלייר, כדי להחליף ראש של טוש שהתפוצץ. למרות שבעבר עשיתי קורס "לא צריך בעל", שבו הורדתי קיר באימוני מקדחה, אי אפשר לומר שאני "הנדי וומן". ואכן גיליתי שאני מסוגלת להבריג החוצה את הטושון הסורר, אבל לא להרכיב את החדש.
דפיקה בדלת הייתה הפתעה נעימה. במקום שבו אני גרה, זה בדרך כלל מתרים, שכן מוועד הבית, או איזה הזוי שתמיד גר קומה מתחתי. עמד שם בחור מזוקן שביקש "אפשר להשאיל כיסא?". עניתי לו:" בטח, קח גם שניים, אתה מוכן רגע לעזור לי?". בזמן שהוא התעסק עם השיניים של הכלי, צלמתי אותו ושאלתי את הילדה בוואטס-אפ "מכירה?".
עד שהיא ענתה, כבר נכנסתי להתקלח. רעננה כמו פרח אחרי הגשם, ראיתי שהמקרר ריק. לא שהייתי צריכה להיות מופתעת, אבל יש בי תמיד איזו תקווה שיקרה הטוב, הלא קרוי. הבנתי שכדי לאכול משהו, אני צריכה לצאת לדרך על גלגלים. הסופרמרקט היחיד באזור כבר היה סגור, הצרכנייה הקיבוצית הייתה בשלבי חלימה מתקדמים.
ראיתי שיש מקדונלד-דרייב, שאפשר לקחת מק-בורגר מחלון האוטו. אבל השלט היה לא רלוונטי. סגרתי לי את התיאבון בחומוסיה יוקרתית והוספתי לקינוח כמה פירות שהכינותי מראש. למחרת הבטן העירה אותי מוקדם ויותר מפעם אחת
ציפורי שיר עודדו אותי מהדשא של השכן. לא ידעתי מה ילד יום, אבל גם לא היה לי אכפת. "תזרמי", אמרו לי מכרי בתור כיוון כללי
אז יצאתי למסע לגילוי זרימות, פכפוכים, שאון סואן, פעימות מטפטפות, כל מה שהוא במצב צבירה מטפטף, בואו איתי-לפרק הבא