גילי בגליל-רוקדת בנחל
לקח לי זמן, הרבה זמן, כדי למצוא את המקום שלי פה. אחרי שצעדתי בכל שמורות הטבע שיש להן שעות פתיחה וסגירה מגבילות, בשבילים ש"מקומיים" גילו לי או גיליתי לעצמי, רציתי מקום מיוחד. דרך, שבה לא אחשוש לצעוד כי היא מתפתלת בסבך קוצני, אין נפש חיה, לא רואים את הסוף, אין צל או ליווי של מים ברקע ואני צריכה הרבה עיניים בגב.
ניסיתי את השביל שבין הקיבוצים, שנושק ליער מאכל של "הגושרים", ואם לוקחים את הפיתול שלו ליד "מעיין ברוך", אפשר להגיע לבריכות של "דג על הדן".
הלכתי לאורך גדת השניר, דרומית "לגן הצפון". בטיילת "עמי" בכפר-בלום, צלמתי שוב ושוב את השדרה, שכעת מדיפה ריח משכר של יסמין ועוד מבשמים. עשיתי הלוך ושוב ליד הנחל הצנוע "בדן", כולל הקפות בהרחבה. ב"כפר סאלד" טיילתי להנאתי לאגם, אבל המסלול נגמר לי מהר מדי.
רק אתמול, נפל לי האסימון. במפלונים הקטנים, המדשאה הגדולה, הגשרונים המקשרים בין שתי הגדות, העצים הנדיבים שמחבקים המון שנות קרקע, ספסלי פיקניק שמתאימים לביחד מורחב. בפארק של קיבוץ "דפנה", יש את הקפסולה שמורכבת מכל-כך הרבה זקיקי יופי, שייחודי לאזור הזה. שילוב של ריחות, צבעים, מרקמים, מרחבים, הרים, מים, הרבה מים שעשו פוטוסינתזה, עם הנשמה שלי והזמן יצא מגדרו.
התחלתי להתמתח על הדשא. בטבעיות עברתי ל"ברכת השמש", "חתול", "יונה" ועוד חיות מרפרטואר שעורי יוגה, שאני מכירה מהרבה שנות פילאטיס. קולות הזרימה ברקע היו חזקים יחסית לעונה, בזכות הגשם הלילי שהמטיר משקעים. היו לי בפאוץ' אוזניות לפלייליסט של 54 שירים, שהם הבסט שליקטתי, כדי להניע את עצמי להתלהב לרקוד.
אבל מי צריך מוסיקה, כשיש סאונד פכפוך, ציוץ צפורים, כלבים שעושים פיפי על גזע עץ מסוק חילוץ חג בלופ עיקש כדי לחלץ צבי שנפל לתהום, דגים שוחים בשקט מופתי, פרות גועות ברפת רחוקה.
פתאום גיליתי שאני מוקפת באשכרה סטודיו. ספסלי הפיקניק, עם שולחנות נמוכים הם יופי של מקום לשבת עליו ולעשות תרגילי בטן, כפיפות ידיים, הנפות רגליים או וריאנטים ספונטניים.
עץ עם גזע רחב, הזמין אותי לבקר. מצאתי בו סוג של תומך, כדי למתוח את פלג הגוף העליון, למצוא שיווי משקל, לחזק ישבן ובטן.
הכי מלהיב-היה לגלות "בר", בגבהים שונים, שמתחתיו זורם הנחל. כזה שאפשר לנסות לעשות בו "ערבסק" משעורי בלט, כמובן עם פוינט בקצה הנעל, שקצת התקפלה פנימה.
מה עוד עשיתי?
תרגילי שחרור,של טלטול ידיים מצד לצד ועוד קצת שיווי משקל לחיים.
ומה עם הריקוד?
אחרי שהסטודנטים, הקיבוצניקים, האורחים הלכו, רקדתי כאילו אני באולם ענק, בהופעה חיה. העצים, הדשא, שאון המים, היו קהל נפלא. אוושות, אדוות, צפורים שרקו, מחאו כפיים ובקשו הדרן. קדתי קלות, ניגבתי את הזיעה והלכתי לדרכי, נוגעת לא-נוגעת באדמה.
