לרקוד, לשכוח



מאז שעמדתי על רגלי, רקדתי בכל סגנון אפשרי. משום מה צעד יווני, היה מועדף עלי על צעד תימני. סרט הקאלט "זורבה" בו אנתוני קווין רוקד סראטאקי עד לא-ידע, נכנס לרפרטואר של ריקודי עם בינלאומיים, בהם גם התנסיתי. אבל, וזה בהחלט הבדל, מהרגע שכף רגלי דרכה באי יווני, התחלתי לרקוד כמו מקומית.

התמונה שהכי זכורה לי, היא כשצעדתי על חול זיפזיף, אולי באי פארוס, לימיני ים לא שקט ושמש שדעכה. מוסיקה חיה שנשמעה ממקום מרוחק, הזמינה אותי להצטרף. הייתי לבד, יחפה עם סנדלים ביד ושמלה קייצית מתנפנפת. התקרבתי בזהירות לבקתה שנראתה כמו סוכה. בחזית שלה היתה חצר גדולה. במרכזה עמדו גברים בחצי מעגל, שלובי זרוע ורקדו.

התגנבתי בחשש ועמדתי מרחוק. אחרי כמה זמן אחת הנשים סימנה לי שאתקרב. אחרי סבב שתייה מי יודע מה, גם הזמינו אותי לשבת ולשתות אוזו. סרבתי בנימוס ולגמתי מים בשקיקה. ואז הרגשתי שאני לא יכולה יותר להתאפק. הצטרפתי למעגל ולריקוד המונוטוני שחזר על עצמו.


הנשים הרימו גבה, הגברים בקהל חשבו מה שחשבו. לא היה לי אכפת. נעתי כמו שיכורה, מתכופפת ומכה על הרצפה, כמו ששותפי עשו. מדי פעם איזה גבר יצא לתת סולו. תורי גם הגיע. גבר הגיש לי ורד מאחד השולחנות וגם שבר צלחת. יאסו. הייתי ברקיע השמיני. השמלה נדבקה לגוף מרוב זיעה, אבל לא יכולתי להפסיק. רק כששולחנות התרוקנו ומלצרים פינו אותם, הבנתי שממש מאוחר.

כשהגעתי כעת, באפריל 2017 לאי לפקדה, ידעתי שבגלל המשבר הכלכלי וגם כי עונת התיירות עדיין לא הפציעה, יהיה לי קשה למצוא משהו אותנטי. טברנה כמו אלו שבקרתי בהן, למקומיים בלבד, עם זמרי חימום רבים ולקראת הבוקר, כוכבים ידועים. הייתי צריכה להכנס לאיזו שיפודיה ושם לפגוש דרך מכרה משותפת את ג'רסימיס.


מורה לריקודי עם לפקדיים. דהיינו אורגינליים של האי הזה, שהם שונים באופיים מהריקודים של היבשת, שלא מוקפת ים. והנתון הזה גם משפיע על התנועות שהן מאווררות ופחות מקורקעות. את זה ראיתי במו עיני, כאשר הוזמנתי במוצ"ש, לשעור נשים. חלקן רוקדות באגודה למען שימור המורשת. כזו שמופיעה בפסטיבל המחול המסורתי, שמתקיים מדי שנה בסוף חודש אוגוסט. אליו מגיעות קבוצות ריקודי עם מכל העולם, גם מישראל. לבשתי ג'ינס וחולצת פולקלור אישית. בכחול עם רקמה לבנה, במחווה לדגל היווני. חששתי כמובן שאהיה פיל בחנות חרסינה, עם קבוצה מגובשת, שמכירה את הצעדים גם מתוך שינה.

כשהן שמעו שאני מישראל, הן ראו בי קוריוז. בגלל שהבאתי מצלמה, חלקן הלכו לשרותים לשים שפתון ולשפר פריזורה. השעור התחיל באיחור יווני סביר. במעגל עמדו צעירות ומבוגרות, בכושר ולא ממש. ג'רסימיס הפעיל את המוסיקה בשלט רחוק. התבוננתי בצעדים שחזרו על עצמם עם וריאציות.

חיוך נמרח לי על הפנים ולפני שהספקתי לשקול לעומק, הייתי בפנים. מסתכלת על הרגליים של המורה, ולסרוגין בזו שלידי, שמדי פעם משכה אותי לעברה, כאשר התבלבלתי. היו ריקודים שהקצב התגבר בהם ומצאתי את עצמי מתנשפת וסמוקה. המורה לא העיף מבט לעברי ודיבר רק ביוונית. לא לקחתי את זה אישית, כי השתלבתי ועלזתי.את העדות לכך אני מצרפת פה בווידאו. שעור יחיד עולה10 יורו, שזה גם המחיר למי שבוחר מנוי חודשי. לקבוצה קוראים Agermos- ויש לה תלבושות ססגוניות, שמבוססות על ציורים שמקשטים את הסטודיו. לגברים דרך אגב יש שעור נפרד, עם צעדים אחרים.

עקבו אחרי באינסטגרם-https://www.instagram.com/travel_with_gili/

על פסטיבל הפולקלור של לפקדה-פרטים כאן

להרשמה, רצוי לדבר יוונית...-00306994641614



#ריקוד #לפקדה

אולי יעניין אותך:

 כל הזכויות שמורות לגילי מצא ©

© Made by Gili Mazza