סוסים לנצח-תערוכה ומחשבות

הכותרת "אלף סוסים", תפסה אותי בגרון. לא התעמקתי בכך, שמדובר בפרשנות אמנותית לארוע הסטורי. דהרתי, לפתיחה של האמן האוסטרלי הנחשב, שון גלדוול, במוזאון ת"א. נסמכתי על ההזמנה, שקושטה בצילומי פרופיל ופרונט של סוס ויילר-waler אתלטי, רוכב חמוש במדים וכובע אוסטרלי פלומתי, סוס בשממה מדברית, כהבטחה למשהו מונומנטלי.

לפני הפתיחה התקיים שיח עם האמן, שנחשב לדבר החם, בסצנה האמנותית הבינלאומית. גם כמי שנבחר להיות צלם המלחמה "הרשמי", של אוסטרליה באפגניסטן ובעירק. בעיני סוג של טרובדור, נושא כלי נשק מסוג מצלמה. במפגש הוא מיעט לספר על סוסים, ובעיקר הראה עבודות שקשורות בתחביביו העיקריים- אופנועים ופעלולי סקייט-בורד, כאמצעים בהם הוא בודק גבולות.

גבולות שבמקרה של התערוכה, קשורים בבאר-שבע ובקרב מ-1917, בן מאה שנה. מי מאתנו ידע?, שאלף סוסים מחטיבת הפרשים של הצבא האוסטרלי, הגנו על בארות באר-שבע והביסו שבעת אלפים חיילים טורקים. בכך אפשרו למנדט הבריטי בעקבות הצהרת בלפור, להתחיל את שלטונו בפלשתינה, ולצלם המעוטר במדליות, שדה פעולה יצירתי.

התערוכה שמוצגת במוזאון ת"א עד פברואר, היא סוג של הומאז' לקרב האחרון בהסטוריה, שבו סוסים, היו הגיבורים הראשיים. אבל עם יד על הרסן, לא רואים בה כלום מהקרב המהולל, אלא צילומי לונג שוט וקלוז-אפ על סוס בודד, עם או בלי רוכב, על רקע מדברי ואנדרטאות, שהוקמו לזכר הקרב ההרואי בנגב. התערוכה מורכבת מסרט וידאו, הדפסת תלת מימד ומשקפיים של מציאות מדומה, שיש תור, כדי לראות באמצעותם.

מה שהכי תפס אותי, היה סרט וידאו, שהוקרן על שני מסכי ענק בו-זמנית. סוס מגיח מרחם אמו מול סוס גווע, סוס ורוכב מסתובבים במעגל סימבולי, סוס בראש אנדרטה כמעין קנטאור, סוס ובעליו, שמנסה לביית אותו, ושאלות שכל הנושאים האלו מעוררים וגרמו לי לנוע בכסא באי נוחות, התפעלות, דריכות, נינוחות ולהשאר עד הסוף, בזמן שצופים אחרים התעייפו.

אני מוכנה לסוע רחוק, כדי להשיג פריימים מחרחרים. למרוץ סוסים נשיאותי בקזחסטן, למרוץ סוסות ואופנת כובעים בהיפודרום בצרפת, לתחרות פולו בשלג כבד, בגובה אלפיני דליל, לתצוגת ראווה של סוסי הרבעה בבעלות מלכות ושייח'ים. סוסים הם נושא מעצים עבורי. אני רוכבת עלהם, ומשפרת דיאלוג באמצעותם. הם מאלפים את היצר שלי לרוץ קדימה, בלי להקשיב. כשאני לא פותחת בצעד מסונכרן איתם, הרכיבה כואבת, מעייפת, התעמלות חסרת תועלת. שבריר שניה של חוסר תשומת לב, ואני עלולה למצוא את עצמי על הקרקע. הסוס שאני רוכבת עליו, עלול להפצע.

הידיעה שבסוף הקרב ההרואי מ-1917, המעטים ששרדו נורו, כי "יצאו משימוש", מאוד מעציבה. בקטלוג לתערוכה, מוסברות הדילמות המוסריות הללו ואחרות, בצורה מעמיקה. ויש נקודת אור בעיני, שלא מוצגת בה. סוסים כיום, הם בית ספר טיפולי מאלף. לרגשות ובעיות של הסתגלות האדם המודרני, למציאות התובענית. וממקום אישי, ממליצה לכם, לעלות על סוס כמוטו לחיים.