להתנגש במוצב, לאלתר פתרונות, לשמור על קור רוח
זה לא נולד בן יום; זה לא תמיד קל; אבל אם זה מה שהחיים נתנו לי, אעשה את זה הכי טוב שאפשר. אני מדברת על -נהנית לבד קטגוריה בבלוג שלי, שהוא נגזרת מחיי המאתגרים. אני מדברת על- להיות גרושה, באמצע החיים, אמא חד הורית, לחד שמזמן עפה לקן עצמאי. אני מדברת על להתמודד עם ה-כל בכוחות עצמי
טסט להשרדות
כשהייתי גרושה טרייה, אפילו לעשות טסט, היה סוג של מבחן ליכולת שלי לשרוד, בעולם גברי ולשמור על הומור עצמי. במבט לאחור, בלי החוש התשיעי הזה כל דבר שהתקלקל, כל טעות בדרך, כל סטירה אישית או מקצועית, היו הופכים עכבר להר מבחינת פרופורציות, למפלצת שמאיימת על איכות היומיום
איך להיות חסינה
יחסית קל ליפול כשאת לבד אי-שם, ואין על מי לסמוך או לצלצל, עם וודאות של זמינות לסייע לך. הייתי שם מספיק פעמים, ותמיד הייתה לי תושייה והצלחתי לרתום אנשים, באמצע הדרך. הפעם האחרונה הייתה לפני כחודש וחצי, כשהתנגשתי במוצב בהר חרמונית, שזה הכי קרוב לסוריה, הכי קרוב לחציית הגבול שלי בחוסן נפשי. הלכתי לאיבוד בדרך עם המזדה שלוש שלי, שמלאו לה עשור. המזדה הכחולה המופלאה הזו, היא הרגליים שלי בנדודי בכל אלכסון אפשרי בישראל, בשנה הקרונה הזו
להעזר באלמוני
אני מתייחסת אליה כאל רכב שטח, שזוכה למבטים משתוממים מרכבי שטח אמיתיים, כשאני נוהגת בדרכים בלתי עבירות. שבוע לפני הסיטואציה הסורי-אליסטית, נדלקו לי כל הנורות בה, כאשר נהגתי בשטח בוצי לגמרי בבתרונות רוחמה. גם אז ידעתי בתוכי, שאני אמצא פתרון איכשהוא. אינטואיטיבית מהבתרונות נהגתי לקיבוץ רוחמה הסמוך ושם ליד הצרכנייה, עמד גבר מסוקס עם כוס קפה ביד, שהציע לי בחיוך קורץ לסוע אחריו.
כמובן שלא יכולתי לסרב להצעה הג'נטלמנית, שבה הוא צעד לפני וקרטעתי במהירות 10 קמ"ש, למשטח בטון; שכנראה מיועד לשטיפת פרות ושאר חיות מענף הדיר היקר. משום מקום המסוקס שלף צינור ובנון-שלנטיות השפריץ על גלגלי וגם על הבטן הרוטטת של השילדה
ג'נטלמן עוזר לי בקיבוץ רוחמה-צלמה גילי מצא
להיות אסטרטגית
יצאתי מהרכב כדי להודות לו ומרוב מבוכה, הצעתי לו שיירשם לבלוג שלי. ממש תשורה ראויה למאמציו. שמתי גז ולמרבה הפלא, כל הנורות המהבהבות כבו והמזדה חזרה לשעוט בשבילים של "דרום אדום". הפעם, כשעשיתי רוורס מהיר בשלגון של המדינה, לחוצה מהתחושה שאני חשופה בצריח של מוצב לשעבר, בנקודה אסטרטגית מול הסורים, שמעתי בום אימתני
להתרסק ולהתאחות
לרגע חשבתי שעליתי על מוקש, שזה מפגע מוכר בשטחים הנטושים ברמה, או שמשהו ירה עלי. יצאתי מהאוטו וחשכו עיני. השמשה האחורית של הרכב התרסקה והפח סביבה התעקם והתעוות. למרות שיש לי צפצפן התראה כשאני עושה רוורסים, שזה לא הצד החזק שלי בנהיגת שטח, כי בחנייה בת"א אני נפלאה, החיכוך היה מהיר מדי לצפצפן, שפגש חלודה של מוצב
למה לי כביש
התחלתי לסוע ולשמוע חתיכות זכוכית עפות ברוח ששרקה. הדבר הראשון שרציתי זה להגיע לכביש ראשי, אזור מיושב. התקרית הזו, הייתה הגרנד פינאלה לטעייה-תהייה בשבילים צדדיים ובוציים, אחד מהם התברר כדרך צבאית. כך אמר לי המוביל של טנק מרכבה, שחסם את הדרך כאשר הגענו לגדר תייל
למצוא עיר קרובה
עצרתי בצד והתחלתי להתקשר לגברים, שאני מכירה בת"א וברמת הגולן, כולל ל"שירביט", שבקשו לדעת מה העיר שאני הכי קרובה אליה. אמרתי דמשק או קצרין, כי באחרונה בקושי משהו פעל, כך שזה היה היינו הך. מפה לשם, הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות, זה לנסוע לתחנת שטיפת רכב, שהייתה פתוחה במסעדה, לפי הוויז שבע דקות מאיפה שעצרתי
כוחו של שואב אבק
אמנם ידעתי שבמסעדה, מבחינת התושבים "אין קורונה", אבל היו לי שעתיים אחרונות של אור יום, שדרשו פתרון מיידי. כשהגעתי לשטיפה וסיפרתי מה קרה לי, הדרוזים החביבים חייכו בגיחוך על התקרית, שלדבריהם לא היה לה תקדים. חיכיתי בסבלנות שתתפנה עמדת שטיפה, אבל כשחלפה שעה, שלפתי את השואב אבק שלי; מתא המטען והתחלתי לפנות את הזכוכיות שהיו תלויות בתלישות
ניילונית הכרחית
כשהגברים המקומיים ראו, שכך עושה האישה-אורחת, הם הזדרזו לעזור לי והביאו יאה. אחד מהם הציע לחבוש את האוטו, כך שאוכל לסוע הביתה, תל אביבה. איך חובשים אוטו? עם ניילונית. הגיוני, איך לא חשבתי על זה קודם?. וכך מצאתי את עצמי בסופרמרקט הענק והשומם של מסעדה, נעזרת בקופאית, שתראה לי איפה יש 100 מטר ניילונית
לחבוש מכונית
מי ידע שיש כזה מטראז', אבל הייתי מאושרת. חזרתי לחבורת הגברים, שבינתיים עישנו ושתו קפה, נתתי לכל אחד מהם מסכה והם שמו אותה בלי להתווכח איתי. אולי כי הם ראו כמה אני נחושה להיחלץ. הם פתחו את היריעה ונעמדו משני צידי המזדה ועשו סנדביץ' טעים, לשמשה האחורית שלי
הכוס המלאה והלא שבורה
הודיתי להם, נתתי טיפ רק לזה שהסכים...ופמפמתי משם לבושה במעיל, נוהגת במהירות 70 קמ"ש ומפזמת עם הרדיו בקולי קולות. מתנחמת בידיעה, שבדרכי בסוואנה של רמת הגולן שהייתה מלאה במהמורות, קרח ושלג, יכלו לקרות תקלות חמורות יותר, מהתנגשות בלי נזק לצד ג'. למחרת הגעתי לזגג תל-אביבי, שאמר שאני צריכה ללכת לפחח, שהוא בהסדר עם חברת הביטוח שלי. הפחח בהסדר, הודיע לי שאני צריכה להשאיר את האוטו ליומיים, כי הנזק רציני. השלמתי עם המחיר, שילמתי השתתפות עצמית מלאה ועדיין ראיתי את חצי הכוס המלאה
ערכה פנימית
כשזה נוגע לטיולים שלי, יש לי ערכת הישרדות פנימית. הייתה לי נסיעה אחת לסוף העולם, בגבול בין נורבגיה לרוסיה, שבה קרו לי שבעה דברים שהם הסיוט של כל מטייל. לרגע לא חשבתי לעשות פוס ולחזור הביתה, או לא להמשיך ליעד הבא. הצלחתי לשמור על מורל גבוה, לתפוס מרחק מהסיטואציה באמצעות הומור ושכנוע, שכל מה שקורה, אלו הם מכשולים בדרך לסיפור מעולה, שייכתב או שיסופר בהרצאה, שהכותרת שלה היא "אמנות הטיול"
אמנות הטיול
זו מיומנות שרכשתי מגיל 15, לטייל במוד של פתיחות, שמאפשר לטעות, להיכשל, ללכת לאיבוד ולחשב מחדש מסלול. בלי לפחד, בלי להאשים אף אחד, בלי להתקפל ולהיות פסיבית. סקרנות זה בעיני הוויטמין הכי חשוב לטיילת עצמאית. אני לא מתיימרת להוביל אף אחד, את ההרפתקאות שלי אני עושה סולו ובאחריות מלאה לצעדי. אני משתדלת תמיד לקרוא מראש ולחשב מסלול, אבל שמחה לסטות ממנו, כשיש סיבות טובות, או נוספות לשלד שיצרתי. אני מקווה לתת השראה וטיפים מהתרמיל שלי, שהוא כבד ממטבעות של נסיון.
למי ומה את מציעה?
לנשים שלפעמים לא מעזות לשבת במסעדה לבד-ראי כאן, או ללכת לסרט, שלא לדבר על לארוז את עצמן ולצאת לדרך. כתבו לי-gilimazza1@gmail.com, אני תמיד עונה ושמחה לתת גלולת התנעה
