מטיילת לבד-להתאהב בזר

לפעמים סרטים עוזרים לי להבין קצת יותר את סיפורי המסע שלי. כמי שמטיילת לבד, אני שמה שריון מול גברים שנקרים בדרכי ויכולים להיות אבני נגף. לפעמים אני אפילו נמנעת לצאת בערבים, רק כדי לא להתחרבש בקטעים מביכים/מיותרים. לפני שנה נשארתי בחדר במלון לקרוא ספר, במקום לגלות את סצנת העיר הבועטת, בהחלט מאורע שמראה שהתבגרתי.

נתב"ג הישן והאינטימי, זימן לי מפגשים משעשעים עם המין השני, במיוחד בטרקלין העסקים. לא שאני אשת עסקים, אבל אהבתי לשתות בו מיץ, קפה ועוגייה מיובשת, בעידן שעוד לא היו לאונצ'ים שהם כולל הכל, הכוונה WIFI. איך נכנסתי לשם?, כל מקרה לגופו.

בשבת אחה"צ לקחתי את עצמי לסרט, שנראה על פניו כמשהו שמתאים למוד הרומנטי שלי וחובב הדוקו. "כוכבים חיים לנצח", הסיפור האמיתי, מאחורי הרומן בין שחקן הקולנוע הבריטי הצעיר פיטר טרנר וכוכבת הקולנוע ההוליוודית גלוריה גרהאם. מכוון שלא שמעתי אודותיה מעולם, עשיתי שעורי בית.

הסתבר לי שגרהאם זכתה באוסקר, לשחקנית משנה על תפקידה במלודרמה "היפה והחיה" ובהמשך התבלטה בגילום דמויות "פאם פאטל", בסרטי הפילם נואר של פריץ לאנג, למשל: "החום הגדול", "תשוקה אנושית".,

אממה זה לא הסיפור. גרהאם היתה חובבת שערוריות, שבאו לה בטבעיות, בשנות ה-50 של המאה הקודמת. למשל-היא היתה נשואה לבמאי הנודע ניקולס ריי, נישואים שהסתיימו לאחר שריי מצא אותה במיטה עם בנו אנתוני מנישואיו הקודמים. אנתוני היה בן 13 כשאימו החורגת בת ה-29 התעסקה איתו. שמונה שנים לאחר הגירושים מריי, גרהאם אף התחתנה עם אנטוני הבן – נישואים שנמשכו 14 שנה.

בסרט הסיפור העסיסי הזה לא מוצג והאמת שבאתי בגלל סיבה אחרת. סיפור אהבה בין אישה בגילי, בערך...לבחור שצעיר ממנה משמעותית. הסרט הוא עיבוד לספרו האוטוביוגרפי של פיטר טרנר (המגולם על ידי ג'יימי בל), שניהל ב-1979 רומן קצר עם גרהאם. טרנר היה אז בן 26, וגרהאם שמרה על פער גילים בריא של 29 שנים. ההווה העלילתי אינו של תקופת הרומן אלא שנתיים מאוחר יותר, בה טרנר משמש כעד היחיד לימיה האחרונים והטרגיים של גרהאם. את גרהאם משחקת אנט בנינג. היא מאוד יפה, מעפעפת ויודעת לרקוד ולפתות, את מי שהיא רוצה. אבל מי שממש אבל ממש גורם לי להתפעל זה דווקא ג'יימי בל, שמשחק חבל על הזמן. הוא לא הטייפ קאסט של הצעיר שהייתי מתאהבת בו, אבל הוא כזה מתוק, תמים ומאוהב שליבי רטט. כל פעם שבנינג שואלת אותו "איך אני"? והוא עונה: "יפיפיה".

נכון קיטש?, אבל מתאים לחג האהבה היום. גם כשהיא לוקחת אותו להכיר את האמא מכשפה שלה, או כשהוא אשכרה עובר לגור איתה.

אז איפה הסיפור הזה פגש אותי?, אני שואלת אתכם....ובכן היה לי משהו דומה ובהחלט שונה ומעורר פנטזיה, שמזינה אותי עד היום. והאמת שהסרט גרם לי לקנא בסיטואציה, שלפי הוליווד נראית כמו אהבה-הערצה בין הצעיר ל"מבוגרת". וגם טוטאלית ברמה כזו, שת'אכלס היא באה לגסוס בבית הוריו, שידעו על הרומן ולמרות שהיו מעמד פועלים בליברפול, אישרו אותו.

אני יכולתי רק לדמיין דבר כזה. כשהייתי בת 20 וקצת התאהב בי, גבר בן 40 ומשהו. זה לא "עבר טוב" בבית שלי ולכן כשעברתי לגור איתו, אפילו הסתרתי את הכתובת משותפתי לדירה, שחלילה לא תשבר, כשתחקר על-ידי סקרנים, בלא עוול בכפה.

כשמלאו לי 40, עשיתי לעצמי מתנת יום הולדת, שלא בדקה טוב את לוח השנה. ב-21 לאוגוסט הייתי באוהל בגובה 4700 מטר בהימאליה, עם בלון חמצן ועוגת בוץ שעשה לי טבח הודי. הרגשתי כזה בבוץ שזה התאים בול. הייתי מאוהבת באופנוען צרפתי, שהיה צעיר ממני ב-15 שנה ואיתו הרגשתי שהשמיים הם הגבול, וגם הוא הודה שמרגיש לו בדיוק ככה, בהימאליה להזכירכם.

בנסיעה אחרת לעיר קפואה, שלא אזכיר את שמה מפאת חסיון, היה לי רומן עם רקדן ברזילאי צעיר ועליז, שליווה אותי למונית לשדה התעופה כשדמעות בעיניו. בוקר אחד, ממש השכם כשהייתי במיטתי בתל אביב, קצת כמו בלהיט "מי אמור", הוא נשף לפומית בקול סקסי: "צלצלתי להגיד שאני אוהב אותך". שנה התכתבנו, מכתבים של חמישה ושבעה עמודים כן, כן, וחשבנו להפגש, ככה האמנתי עד שהוא התאייד.

והיה מישהו שנשאר לי בעצמות כמה שנים. אני אפילו לא יכולה להגיד שאני מכירה אותו, אבל הוא חדר לי מתחת לעור. אין לי הסבר ולא משנה כמה הפכתי במוחי ההגיוני, רוב הזמן. מסוג המפגשים, שאני משוכנעת שקשורים בחיבור נשמות מגלגול אחר. ולכן הניתוק גרם לי לקריעת חבל הטבור. במבחן המציאות, זה כמובן לא היה עומד. גם לא במבחן הרכילות. אבל נותר בי געגוע אינסופי למצוא כמותו, בפעם הבאה שאעלה על מטוס, ללא נודע.