שגעון החמניות קיץ 2021
חם-מאניה, פרח הקיץ הלוהט
אם גם אתם פיתחתם השנה את התחביב "צא וטייל בעקבות הפרח העונתי", ודאי שאתם מעודכנים בלהיט התורן של הקיץ, חם-מאניה
החמנייה, או "חמנית" כפי שיקפידו לומר המדקדקים מהאקדמיה ללשון, מייצרת כעת באזזז מוטרף במרחבי המרשתת. בחודשים מאי-יוני, הפרח הפוטוגני הזה מקבל בולטות רצינית, מהסיבות הנכונות: הגודל, הצבע והפריחה הצהובה היפהפייה בעלת ראשי הענק, שהם קולטנים סולאריים מפיצי אור ושמחה בלב
חמניות במושב צרעה וטל שחר-צלמה גילי מצא
אולי נסחפת במקצת, אבל יסלחו לי הציניקנים: לזכות במופע חמניות בשעת שקיעה או זריחה, זה ממש כמו לטבול בשדה מגנטי בעל אנרגיה חיובית, מהפנטת ומבריאה ביופייה. וכל העניין משמעותי במיוחד בשנה הזו, שבה היינו ספונים בבית, מסיבות של וירוס שקוף או ארטילריה שמכווצת את הנשמה
ואי אפשר בלי הקשרים נוספים: כשאומרים חמנית, מתברר שיש לנו אסוציאציה מובנית בדי.אן.איי התרבותי, המחוברת ליצירות מופת על-זמניות, לאותן חמניות שפרחו בשדות העיר ארל שבצרפת, והפכו לשם נרדף לגאונות ולאובססיה הצהובה, של הצייר וינסנט ואן גוך
חמניות בביתן אהרון-צלמה גילי מצא
איפה מצאתי חמניות דוגמניות צמרת
הדרך שלי לפגוש במושא צילום, היא תלוית מזל וגם תלויה ביד המקרה, כלומר, במי אפגוש בדרך. למה הכוונה? גם אם אני מתעדכנת לגבי אזור מסוים כמו שפלת יהודה או מטה יואב, וגם אם מציינים לי אפילו שם של קיבוץ או מושב, שבשדה הסמוך אליו מתרחשת פריחה מסיבית, עדיין לווייז שלי אין חיישן לאיתור פריחות, מכל סוג וצבע
לעתים מתברר, שהאוצר נמצא קילומטרים ספורים מהיעד, חבוי בשיפולי גבעות, משתקע באופק רחוק. לפעמים גם אין כביש גישה המוביל לפרח הנחשק, כך שצפויים אתגרים והפתעות
כך למשל, הגעתי לפני מספר ימים לאזור קיבוץ צרעה השוכן בעמק שורק. תחילה התמלאתי בעוז, רק מעצם הידיעה ששמשון הגיבור פעל ממש פה, בין צרעה לאשתאול
אחר כך התגלגלתי בשביל צד, שהוביל אותי לאגן שפכים. במקום הריחני הזה הופיע שומר, שרק בגלל התעקשותי התנדב להסביר לי להיכן להמשיך כדי לפגוש בחמניות. הנסיעה אגב, התנהלה בדרך חקלאית, שמתאימה לג'יפ מקצועי ופחות לרכב משפחתי בן עשור, אבל המזדה 3 שלי כבר מזמן מרגישה חיית שטח של ממש, מורגלת בכך שמהמורות, אבנים ובוץ גורמות לה לחשב מסלול מחדש
למרות זאת, הגעתי למבוי סתום. התלבטתי אם לשוב על עקבותיי לכיוון האגן שפכים, או לחפש את החמניות בהמשך, באזור מושב טל שחר
נסעתי עוד כמה מטרים ומולי הפציעה כלה במלוא הדרה הלבן, שהטול שלה נשזר בעדינות באיזו חמנית. הצלם שחילק לה הוראות עמד על גג הרכב וראה אותי, נושאת אליו עיניים כלות
חמניות במושב צרעה-צלמה גילי מצא
מפה לשם, הוא הושיט לי יד וטיפסתי לגג שלו, למבט פנורמי כאורחת לרגע, בתיעוד אישי מיוחד
המשכתי להתגלגל במזדה המאובקת וכמו שאני אוהבת, המפגשים קורים מעצמם. אני מאותת לרכב מולי שיעצור, ומשם מתפתחת שיחת הסבר. במקרה הזה, גבר עם שלושה ילדים, שחלקם שלחו רגליים וראשים מחוץ לחלונות רכבו, התנדב להורות לי את הדרך, בנסיעה אחריו, כי נראיתי סקפטית, לאחר שהבטיח: "זו דרך שווה, מקסימום, אם תשקעי, או שבטעות תחצי את נחל שורק, הרבה טרקטורים עוברים כאן, אז לא תישארי לבד"
הקשבתי לבטן והמשכתי. הדרך הייתה זרועה בגידולי שדה של חיטה, תירס, כותנה ואספסת,. באחד השדות עבד במקביל צמד קומביינים, שקצרו חיטה זהובה
מרתק היה לעקוב אחרי התהליך הזה, שכלל פירוטכניקה מהירה של כל מיני מניפות וזרועות שקצרו, דשו, ניפו ומיינו את גרעיני החיטה מהשיבולים
חיטה במושב צרעה-צלמה גילי מצא
המשכתי בדרך לא דרך, למרות שהשמש התחילה לנטות לכיוון השקיעה. הנוף היה מרהיב - שילוב מקסים של שדות עם אלומות שיבולים וטורים אינסופיים של חמניות בעלות קרקפת גדולה, מתנשאים לגובה של עד שני מטרים, כמין רמזורי ענק צהובים, מיוחדים
שימו לב-אתם בשטח חקלאי
חייבים לעצור לרגע ולהפנים, שעם כל היופי והשאיפה לתמונות מיוחדות- זה לא שטח הפקר, ששייך לכל אורח מזדמן. יש פה חקלאי, שמחכה לקצור את עמלו, בלי לספוג הפסדים מכך שפרנסתו נדרסה, נקטפה, או אנשים ישבו בתוכה ועשו פיקניק. לא רחוק מהמקום שבו צילמתי, נודע לי כיצד הכוונות הטובות משתבשות: בשדה הכי פופולרי לצילומי חמניות, סמוך לקיבוץ חולדה, נגרמו נזקים מהארבה האנושי שעט עליהם, והחקלאים נאלצו להציב מחסומים בדרך, בעזרת כלים חקלאיים
תרבות החמניות
קיימים עשרות סוגים של חמניות, חלקם מיועדים לנוי, כמו אלו שמצאתי ב"קטיף בעמק - קטיף עצמי בעמק חפר", בביתן אהרון. בעל השטח רם בנדרמן, חקלאי דור שלישי - שזו העונה הראשונה, שהוא מגדל חמניות מתורבתות נטולות גרעינים, שמיועדות לחנויות פרחים, לסידורי זרים
להבדיל מ"קטוף כפי יכולתך", שמקובל בחממות, בחוות או במשקים, שמאפשרים לסייר בין ערוגות ולקטוף כמה שיותר פירות, ירקות או פרחים, רם מקציב למגיעים לשדה החמניות שלו מכסה: קטיף של עד 5 פרחי חמנית גדולים, או 10 קטנים, במחיר של כ-30 שקל. מי שרוצה רק לצלם, ישלם פחות, 15 שקל. הקוטפים מקבלים מזמרה וגומיות, בקצה החלקה יש שולחנות פיקניק, ועליהן ניתן ליהנות מפריסת צידנית בשטח וכמובן לא לשכוח, לאסוף את האשפה שלכם
הקטיף פה הוא חלק ממגמה גוברת של תיירות חקלאית, אטרקציה לכל המשפחה עם ערך מוסף לילדים: פינת יצירה, פינת ליטוף, הפעלות שונות או במקרה של "קטיף בעמק חפר" - משחק חיפוש מטמון בשטח. ניתן למצוא עוד מקומות של קטיף עצמי של חמניות ברחבי הארץ, רק שחייבים לתאם את הביקור ודיר באלאק, אם במקרה הגעתם והשער נעול, אל תחפשו פרצה בגדר
מי את גברת חמנית
1. חמנית היא סוג של מצפן, רק כזה שמצביע על כיוון מזרח. הקרקפת הגדולה שלה מופנית לאורך כל שעות היום מזרחה
2. יש להבדיל בין חמניות עם גרעיני קליפה שחורה, לאלו עם הקליפה המפוספסת. לרוב ישמשו גרעיני הקליפה השחורה להפקת שמן, ואילו אלו שהם בפסי שחור-לבן מיועדים למאכל.
3. כאשר הפרח והגרעינים מתייבשים, הם ראויים לשמש כפיצוחים. בארצנו הלבנטינית, קיים ביקוש רב לתוכן הנ"ל-גרעינים לפיצוח, שהוא תחביב ממכר. מגרעיני החמנית השחורים, גם ניתן להפיק שמן, אבל זו כבר אופרה אחרת.
4. ליד שדות של חמניות תמצאו גם כוורות דבורים. מתברר, שהחמניות צריכות האבקה, כדי שיוציאו גרעינים בתום תקופת הפריחה
5. מה עוד עושים עם הגרעינים? מפזרים אותם טריים או קלויים על סלטים, דגני בוקר, מאכלי טופו, פשטידות ולחמים לפני האפייה, או שמוסיפים לקציצות ולממתקים טבעיים. אגב, גם תוכים אוהבים לפצח גרעינים ויש להם נקודת פתיחה טובה יותר לביקוע מדויק עם להב חד.
6. גרעיני חמנייה, מכילים רכיבים תזונתיים חשובים לענייני מניעה וטיפול במחלות שונות. הם מהווים מקור טוב לחלבונים, עשירים בוויטמינים ומינרלים, אבל מומלץ לא להגזים באכילת חופנים, מטעמי שמירת משקל. הגרעינים בהחלט משתלבים עם צו השעה: יעילים להרגעת מערכת העצבים, דהיינו הפחתת סטרס
הלאה, שוב לדרך
בשביל למצוא עוד זוויות מיוחדות של מלכת פרחי השמש, הדרמתי עד לכפר הנוער קדמה, בואכה קריית מלאכי וקריית גת. הגעתי עד הלום, אבל לא ראיתי לא דובים ולא חמניות. עצרתי ג'יפ עם בנות צעירות, שנראו כאילו הן מחפשות לוקיישן לצילומים. הן כבר הסבירו לי איך להגיע. פחות או יותר...
לא הייתה לי גישה מהכביש לשדה, אז השארתי את הרכב על שולי שביל. בוץ טובעני מהשקייה אוטומטית, קיבל את נעלי ההתעמלות שלי ששקעו בתוכו, שלפתי אותן והמשכתי לצעוד בשיפולי שדה ענק. מרחוק ראיתי חבורה קולנית, מצטלמת ליד חמניות, נכנסת למעבה "היער". "איך הגעת?", הן שאלו אותי מופתעות, בעודן רצות לג'יפ להחליף לוק ובגדים. מה אומר? שגיששתי, נזהרתי, המשכתי, הגעתי. זה המוטו שלי ואין כמו טיול לבד, כדי להתאמן עליו
