חפשי כאן:

כשאני מטיילת לבד, אני תמיד נתקלת בשאלות "כמה תהיו?", "את לא מפחדת?", "איך זה שאחת כמוך לבד"?. משנות העשרה שלי, כשהתחלתי לטייל סולו, כל פעם שניכנסתי למסעדה בגפי, עליתי על מטוס, לקחתי מונית כשהחושך ירד על עיר הומה, או נסעתי באוטובוס "לטבע", נדרשתי להתכווץ בתחושת אי נוחות בעוון הסכנה, שגלומה בלהיות אישה שמטיילת ללא ליווי, דהיינו אישה חסרת רסן. 

הרגשתי כמו חיה אקזוטית, שצריכה לעבור ביות, כדי לא לערער על מוסכמות. בימים גלובליים אלו, נדמה לפחות לפי הרשתות החברתיות, שיש כמות גדולה של נשים שמטיילות לבד, אבל אני עדיין שומעת את אותן קלישאות וכמעט שלא פוגשת בנות מיני ברחבי העולם.

לפני שנתיים, התראיינתי בתחנת רדיו בקופנהגן, עיר שמסמלת את שיא הליברליות והמראיינת קבעה בתחילת הראיון, שלטייל לבד מצטייר לה כשם נרדף לבדידות ורמזה שלטייל לבד זה הכי לא סוציאלי, קולגיאלי, נו הבנתם-מוטציה.

במשך שעה וחצי, הסברתי לה ולמאזינים שאמנות הטיול שלי, זימנה לי את ההנאות הכי גדולות, את המפגשים הכי מרתקים עם אנשים ונופים, את השיעורים הכי חשובים באוניברסיטה של החיים. בזכות היותי טיילת סולו הצלחתי: לחדד את החושים ברמות על, להיות ספונטנית ולסמוך עלי, למצוא יופי בכל פינה, לגלות כשאני בטוב, הכל טוב, להאמין שיש משמעות לחיי-כאן ועכשיו. בשבילי זה מספיק, מה אתך?

Subscribe to my blog: